אמנון (ברוכי) ברוכיאל ז"ל

 

נולד בכ"ה בתשרי תש"ד, 24.10.43  בירושלים

 

נפטר בי"א באדר תשע"ג , 21.02.13

 

מקום הקבורה : מושב בן זכאי

 
 
 
 
אמנון נולד בירושלים ,ס"ט מצד אביו ,דור 9 בירושלים, ואמו ילידת תימן. בגיל 4 נשלח עם אחיו בן ה - 3 לכפר הנוער בן שמן , עקב גירושי הוריהם ושם התגוררו מספר שנים .במהלך מלחמת השחרור שניהם הועברו למוסד "נעורים" וחזרו לאחר המלחמה לבן שמן. בבגרותם הופרדו ואמנון הועבר לקיבוץ גינוסר ואחיו לקיבוץ גזר. אמנון גדל והתחנך בקיבוץ עם משפחה מופלאה שדאגה לכל צרכיו והם שמרו על קשרים משפחתיים לאורך שנים רבות. המשפחה הייתה משפחה שורשית וערכית והם נטעו באמנון את ערכי אהבת המולדת והחשיבות העליונה לשרת את המולדת ביחידה מובחרת.
 
לאחר שחרורו מהיחידה ,אמנון הכיר את ננה אוקולנד, מתנדבת מדנמרק אשר שהתה בקיבוץ גינוסר והם נישאו ב 1965. שנה לאחר מכן נולד בדנמרק בנו הבכור אלון. כעבור זמן הם ניסו לחיות בישראל וכאן נולד בנו השני אורן- דור 10 בירושלים. בתקופה זו אמנון עבר ולמד לתואר ראשון בכלכלה. ננה לא הסתגלה לחיים בארץ והם נסעו בשנית לדנמרק, לניסיון נוסף שלא צלח. אמנון חזר בגפו לארץ והשלים לימודיו לתואר שני במנהל עסקים. אמנון עבד בתפקידי ניהול שנים רבות בחברת תדיראן, אז ספינת הדגל של תעשיית האלקטרוניקה בארץ: הוא התקדם מתפקידי ניהול כח אדם בחטיבת התקשורת לתפקידי סמנכ"ל כספים במפעלים וחברות בנות בארץ ובחו"ל, ובתפקידו האחרון הקים וניהל את חברת איתוראן עד שתדיראן החליטה למכור את החברה. אמנון פרש מעבודתו בגיל 63 ומאז ועד למותו בגיל 68 טייל רבות בעולם.
 
ב 1990 נישא לרעייה ונולדו שני ילדיו, נורית וניר. הנישואין עלו על שרטון והם התגרשו כעבור עשור לערך. 
 
אמנון היה ספורטאי פעיל ואמיץ ועסק בגלישת רוח, צלילה, מצנחי רחיפה וטרקטורונים מעופפים. כשפרש מניהול פעיל, ניצל את הזמן שהתפנה והשלים את ידיעותיו בנוף הארץ בלימודים במכון אבשלום ואחר כך אסף סביבו חוג מטיילים  גדול שהורכב מיוצאי היחידה ובני משפחותיהם ויחד טיילנו ברחבי הארץ מדי חודש בטיולי ג'יפים, טיולי פרחים, טיולי נוף, ומידי תקופה בפטגוניה, בנמיביה, במונגוליה הודו ועוד. עם לכתו של אמנון לא נימצא לו יורש עם אותה אנרגיה סוחפת והטיולים התמעטו עד שפסקו.
 
מ 2005 ועד למותו ב 2013 חי עם בת זוגו חיים מאושרים ומהנים, עם חיי חברה ומשפחה פעילים מאד. לאמנון 3 נכדים : נטשה, אליאס ואנבלה החיים בדנמרק עם הוריהם.
 
 
 
 

קובי מירון, חברו של אמנון ז"ל

אמנון ברוכיאל [ברוכי] היה חייל בצוות יורי [ז"ל] שהתגייס באוג' 1961 כצוות אורגני ראשון ביחידה, ונשלח לטירונות בצנחנים, בגדוד 890.
 
בסיום הטירונות [וקורס צניחה] הגיע הצוות ליחידה בינואר 1962, והיה צוות מגובש ופעיל עד מאי 1963. במהלך כל שירותנו כחיילים בצוות, עברנו את מסלול האימונים שהיה מקובל אז, וברוכי ואני גרנו באותו אוהל במשך כל התקופה הזו. בשלהי תקופה זו, עברנו כמה השתלמויות מיוחדות, ביניהן צילום, ותחביב זה דבק בברוכי [וגם בכמה בינינו] מאז ועד לכתו.
 
במאי 1962 נשלחנו 4 [מתוך 8] חיילי הצוות לקורס קצינים: נחמיה כהן, נתן רוזנבלום, אמנון ברוכיאל ואני. ברוכי גמר את קורס קצינים כחניך מצטיין.
 
לאחר קורס הקצינים בבה"ד 1, עברנו קורס קמ"נים בבה"ד 3 וחזרנו ליחידה. ברוכי התמנה כמפקד צוות ומילא תפקיד זה עד שחרורו מצה"ל.
 
במהלך שירותו ביחידה, ברוכי היה חייל מצטיין, נווט מעולה ומפקד טוב. אחר כך, במשך כל המילואים שלו הוא שירת ביחידה כמפקד במינויים שונים.
 
מאז שהכרנו אותו ועד פטירתו ממחלה קשה, ברוכי היה לנו חבר ואח. מותו הוא אבדה כואבת לכולנו, משפחתו וחבריו.
 
 
 
 

מדברי בל אלמוג, בת זוגו של אמנון

 
תותי,
סלע הגיר, חריטת המדבר והכתובים על המצבה הם תמצית חייך והביטוי הקולע ביותר עבורך:
"כאן נח אמנון ברוכיאל אוהב הארץ ונופיה"

בתנועה מתמדת כאחוז תזזית טיילת בארץ ובעולם כאחד היודע כי ימיו קצובים. ואתה  חסר המנוחה וחסר הסבלנות נכנעת לעין המצלמה וישבת שעות ארוכות מול הטבע  "לתפוס את הרגע " כפי שאיציק גונן חברינו כתב. השארת לנו אלפי תמונות מרהיבות מאין ספור מקומות בעולם אבל תמיד אמרת שאין כמו יופייה של המולדת. בדמדומי ההכרה ורגע לפני אובדן צלילות הדעת ענית לשאלתי ואמרת שהדבר החשוב ביותר הוא "אהבת המולדת". פטריוט בכל רמ"ח איבריך היית.

כך כולם הכירו אותך ואני הכרתי את הפן האחר שלך, הצד השלו והרגוע של חיי היומיום, את המתיקות, המסירות  והפינוקים האינסופיים. איש מתוק היית ועל כך תותי פרוטי היה שמך.

היו לנו חיים נפלאים מלאי עשייה והרפתקאות בים ביבשה ובאוויר. שטנו, צללנו, טסנו ,נסענו וטרפנו את העולם. גידלנו ירקות בגן הירק, הרבינו צמחים ועצים בחממת הנוי וחלמנו להזדקן יחד בבית קטן שנבנה על שפת הבריכה. ואז סוס הפרא שלי, אביר המרחבים, קרסת והובלת לאשפוז, ממנו ידעתי לא תהיה חזרה.

את חייך סיימת בבית, בחדר מואפל ,עם מוסיקה חרישית ברקע, יד מלטפת ומילים אוהבות ומובילות לעולם אחר:
"תישן ממי שלי, תעצום עיניים, אל תדאג, הכול יהיה בסדר, אתה תהיה בסדר, אני אהיה בסדר וכולם יהיו בסדר. תישן מתוק שלי, תעצום עיניים". ידעת והרגשת אותי, אני יודעת. הסתכלתי עליך ולא היה קמט של דאגה על פניך, היית שלו ושקט עד לנשימה האחרונה. רחצתי, גילחתי ובישמתי אותך אחר כך. את זה אתה לא יודע. איתך באש ובמים עד הסוף. לא אמרתי אבל קיימתי.

היית האיש שלי, הגבר של חיי, האיש הכול יכול שהשמים עבורך לא היו גבול ועם יכולות בלתי מוגבלות.

"מה שהיה מת" כך נהגת לומר גם כדרך התמודדות עם טראומות ילדות, אבל אני מהמגדר הנשי, "חופרת", כואבת, בוכה, מתגעגעת אליך עד כלות, ומזילה דמעות מול שדות חיטה, מול תורמוסים, מול הדררות על הפקאן, מול יונקי הדבש ומול כל דבר שצדת אי פעם דרך עין המצלמה.

תותי שלי, תודה על שנים נפלאות, לעד תהיה הגבר של חיי.

                                                בל אלמוג, 21.02.2015, שנתיים אחרי לכתך.
חזרה לעמוד הקודם