יאיר (סובחי) הררי

 
"אני מעלעלת בחופזה בדפי העיתון, תרה בעיניי אחר משהו מוכר.
קדימה, אחורה ושוב קדימה – מצאתי, התמונה של אבא מביטה בי בחצי חשד. כן, זה אבא שלי,
חושבת בליבי בגאווה, סורקת כל תו בפניו.
מוזר, אני חושבת, אני לא זוכרת אותו כך. אני זוכרת את אבא אחרת לגמרי – רזה, עייף ובעיקר
חולה. אני מנסה למצוא את הזיכרון הכי רחוק וראשוני שלי ממנו – ואני מתקשה, מתקשה מאד.
מגיל הגן – לא זכור לי כלום ממנו. כיתה א' – אימא ליוותה אותי לביה"ס. הזיכרון הממשי הראשון
שלי ממנו הוא בסוף 73 , מלחמת יום הכיפורים, אבא שוכב במרפסת, חולה כמובן.
ככל שאני נוברת במוחי אני לא מוצאת זיכרון של משהו משותף שעשיתי איתו בילדות, למעט שני
אירועים, שם כנראה נכח, אך אני זוכרת ממש את האירוע ולא זוכרת את נוכחותו שם כלל.
עוזבת את התמונה. מבטי נודד לימין העמוד, שם מתנוססת הכותרת "לישון עם האויב". ליבי מחסיר
פעימה. וואלה – איך לא חשבנו על זה קודם.
אבא ישן עם האויב, כמה שהמשפט הזה חזק... ונכון.
אך אני לא ממש בטוחה שזה גם מה שהוא הרגיש, אחרת לא היה שורד.
בשביל אבא אלו היו החיים עצמם. כל יום חי ונשם כמותם, התפלל ואכל כמותם, התנהג והאמין
כמותם – אבל במחשבה הוא היה ממש כולו כאן. בראש הוא היה כל הזמן בשליטה.
אלוהים, כמה אנרגיה צריך בשביל זה? אתה הולך עד הסוף בכל המובנים, ללא סייג, מתמסר כולך
לחיים שהם לגמרי לא שלך, ורק בראש אתה דואג לחזור ולשנן: "לא לשכוח מי אני ולאן אני שייך.
לזכור את כל הפרטים הקטנים שאני אוסף". מבלי לרשום, הכול צרוב בזיכרון – עליו בלבד צריך
לסמוך.
אני חושבת על אבא וליבי ניכמר. כמה בדידות יש באדם אחד?!
את מרבית שנותיו עבר בבדידות אין קץ, טרוד בעשייה בלתי פוסקת, יום וליל, חי חיים לא לו.
וכשכבר ניסה ליצור משהו משלו בעולם האמיתי, התקשה לנתק עצמו כליל וזהותו הכפולה נשזרה זו
בזו, ממאנת להתנתק.
אבא נימנע מלהפגין רגשות. פניו נותרו חתומות, גם כשבפנים התחוללה סערה. הוא היה מחושב, קר
רוח וצנוע. מאד צנוע. ממעט לדבר. עיניו עשו את כל העבודה – היו סורקות אותך, חושפות הכל.
מוחו, במקביל, מעבד את המידע, לא נח לרגע. אין פלא שנותר תשוש.
בגיל העשרה קיבלתי את אבא עטוף בנייר עיתון ישן. מעט מבוישת ובעיקר מסתקרנת ניסיתי לגעת
בו ולהשיל מעט מהשכבות. אבא לא הרבה לדבר. נאמנותו הבלתי מתפשרת למדינה,חצאי משפטים,
חלקיקי מידע והידע העצום שלו בתחומים מסוימים הביאו אותנו לתבונה מסוימת על עשייתו
המיוחדת רבת השנים.
מתוך יראת כבוד לא הקשינו עליו בשאלות. כיבדנו את רצונו. ניסינו מידי פעם לדובב, אך אבא נשאר
נאמן לאמונתו ומצפונו, זה משהו שחייב להישאר בינו לבין עצמו, אין לשתף אף אחד.
"סוד בין שניים – אינו סוד" כך נהג לומר, ולימד אותי תמיד "לקנות – ולא למכור".
אבא שמר בקנאות רבה על חלקת האלוהים הזו שלו.
מעט לפני מותו, סעדתי אותו לצד מיטתו. הייתה בו מן השלמה מסויימת. הוא ידע היטב באיזה שביל
הוא צועד כעת. רק אז נעתר לספר מספר מצומצם של ארועים. בשל חולשת גופו הוא ביקש להקליט
את הדברים – או שאני אכתוב. הייתי יושבת לצידו עם מחברת, מוכנה לכתיבה. אבא היה מהרהר,
חושב, מנסה להתנסח, אך בסוף לא בוחר במילים. ימים ושעות של ניסיונות לא צלחו. המחברת
נותרה ריקה. אני משערת כי בתוך תוכו לא הרשה לעצמו באמת להשתחרר. גם כאן הרגיש חייב
להמשיך ולשמור על שליטה מוחלטת. ההחלטות מתקבלות בצורה הגיונית בלבד, אין דרור לרגשות
או לצרכים אנושיים אחרים.
ידעתי שאני מפספסת אך לא יכולתי לעשות דבר. החלטתי שלא לטלטל את נפשו ולכבד את רצונו
האמיתי - ולהרפות.
במהלך גלגוליו הרבים היה אבא, בין היתר, - מורה, ספר, רוכל דרכים ועוד. אך בשבילי הוא פשוט
היה: אבא שלי. אולי בלי זיכרונות ילדות כשהוא מניף אותי על הידיים או מלטף ראשי, אך הוא היה
ונשאר עבורי האבא הכי מיוחד, הכי חכם, ואליו אני מוצאת עצמי פעמים רבות מתגעגעת.
הוא אמנם פספס חלקים גדולים מהחיים שלנו, אך הוא החלק הכי משמעותי בחיינו.
ואני גאה שנפל בחלקי שדווקא הוא יהיה האבא שלי – מסה ענקית של אומץ לב וצניעות רבת חן.
נאוה
"
 

דפי מידע נוספים:

חזרה לעמוד הקודם