אריה ויזל ז"ל, מבוגרי היחידה, עמוד לזכרו

 
 
אריה ויזל נולד ב -24.12.52 , ונפטר ב-30.01.19. אריה, או כפי שקראו לו ביחידה -  ויזל, התגייס ליחידה בשנת 1971, וסיים את שירותו הסדיר והקבע ביחידה, בשנת 1993. סה"כ , שירת ויזל ביחידה 22 שנה.
היחידה הייתה ביתו של ויזל. כששאלנו אותו, לעיתים, איזה הוא הבית הראשון שלך, לא השיב מיד, היה מתמהמה וחש שלא בנוח להשיב את אשר הוא חושב באמת. כדי שלא ניפגע, היה עונה: "ברור שהמשפחה", אך כולנו ידענו מהי התשובה הנכונה, לשיטתו.
אהבתו ליחידה ומסירותו שלא ידעה גבול, העידה גם על התשובה המגומגמת שלו. ויזל שירת באגף הרכב, והסיע לוחמים לדורותיהם למבצעים ולמשימות עלומות. ויזל היה שותף סוד, וככזה, נצר את פיו ולשונו, וגזר על עצמו שתיקה בכל אשר נעשה והתרחש ביחידה. נאמנותו הייתה טוטאלית!
ויזל שימש גם כקצין רכב לתקופה קצרה, אך אהב יותר את האינטראקציה, ואת ההתחככות עם הצוותים הלוחמים, ועל כן ביקש לשוב להגה. ויזל, הצטיין בנאמנות, בחריצות, וביעילות, ועל כך יעידו תעודות ההוקרה הרבות,שקיבל במהלך שירותו ביחידה.
הוא אהב את הלוחמים, ביצע תמיד את המשימות בחיוך, בחן, בצניעות ובעיקר בנדיבות אין קץ. לכל בעיה שהתעוררה היה לו פתרון ומענה. לנגד עיניו הייתה רק מטרה אחת -  שהחברים יהיו מרוצים ובטוחים. והם מצידם, השיבו לו אהבה כפליים. אחת ההוכחות לכך היא הסיפור הבא: באחת הנסיעות שלהם הם ביקשו לעצור, קנו כאפייה ערבית, וכתבו בטוש על הכאפייה:
"צוותים יש הרבה,
לוחמים יש רבים,
ויזל יש רק אחד"!
צוות רון".
את הכאפייה הם מסרו לו למזכרת, ומיותר לציין, כמה ויזל התרגש מההערכה והאהבה שהם הרעיפו עליו.
ב – 1993 ,כאמור, השתחרר אריק משרותו הצבאי, והתפנה להשקיע במשפחתו ובתחביביו. לויזל, אשה – דסי,  וארבעה ילדים – גאוות המשפחה. הם התגוררו בתחילה ביד אליהו, וב1986 נמנו בין המתיישבים הראשונים שהתיישבו ביישוב החדש - כוכב יאיר. משפחת ויזל אף תועדה נכנסת לבית החדש ביישוב שזה עתה קם, בשידור הטלויזיה "מבט",שהגיש דניאל פאר.
בחג היישוב, מקרינים לכלל התושבים את ההקלטה ששודרה ב"מבט", בה רואים את צעדיו הראשונים של היישוב, כשברקע "משפחת ויזל עולה על הקרקע"...
דסי עבדה במערכת החינוך ביישוב, והשקיעה ממיטב מרצה לבניית מערכת חינוך קהילתית ביישוב.
ויזל השקיע בתחביביו: רכיבה על סוסים, טיולים בארץ ובעולם, וטיפוח גינה לתפארת. הוא נטע עצים ושתל סוגים שונים ומגוונים של פרחים. ביצע ייחורים והזרעות, והשקיע בתחום זמן רב, ואכן גינתו של אריק היא גינה לתפארת.
 
ויזל התפנה לטייל עם המשפחה ברחבי הגלובוס -  תחום שנדחק הצידה, בשל השירות ביחידה. ואכן המשפחה חשה גיבוש אושר ואחדות, עד שברגע אחד הכל נגדע. הנורא מכל קרה. מחלה קשה וממאירה התגלתה אצל אריק.
המשפחה הפכה כל אבן על מנת למצוא מזור, אך ללא הועיל....ויזל נפטר ב – 30.01.19 והשעון המשפחתי עצר מלכת.
 
 
משפחה וחברים מספידים את אריק. נביא כאן קטעים מדברי ההספד:
 

דסי, אשתו/אלמנתו:

"אריה, כשמך כן אתה, אריה גיבור,
וגיבורים אינם מתים, הם הולכים לדרכם.
תהיה חקוק בליבי לנצח, ואת אהבתך אנצור בליבי לעד!
היה שלום אהובי,חברי וידיד נפשי. נוח בשלום על משכבך, השקף עלינו
מלמעלה, ואנו מצידנו מבטיחים שתמיד נלך בדרכך".
 

לירן ויזל, בנו:

"הכוח שלך, אבא שלי, היה בשקט שלך, והעוצמה שלך, הייתה במעשים שלך. לא אהבת להכביר במילים, אבל מעשיך תמיד דיברו בעד עצמם, והדהדו בעוצמות אדירות. לא תמיד אהבת לדבר, ובטח לא להתפלסף, אך כשבחרת לדבר, זה היה קצר ולעניין ותמד פגעת בול, בלי מילים גבוהות או שפה מהודרת, תמיד בצורה פרקטית, וכל מילה הייתה שווה זהב.
מאחורי חזות קשוחה וגברית, פעם לו לב רגיש ופגיע. לא פעם הבחנתי בכך.
אני בטוח שגם מלמעלה תשמור עלינו ותפרוס עלינו את אהבתך והגנתך – בעל מסור אב מגונן, סב למופת וחבר נאמן.
משפט אחד שלך חרוט היטב בזכרוני, ואני מאמץ ומיישם אותו. כשהייתי אומר לך: "אני לא יכול", הייתי עונה לי:
בן, "הרצון בורא את היכולת"! ואכן זה כל כך נכון.
אז אבוש, הצלחת ובגדול! אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך.לעד תהייה איתנו ובליבנו. לירן, אמיר, אחיעד ועדי".
 

אחיעד ויזל, בנו:

"אבא'לה יקר שלי, הייתי מגדיר אותך כך, מלח הארץ, אוהב אדם ואדמה: תמיד עם הרגליים על הקרקע, אהבת לחוש את האדמה, את העצים, את הפרחים בגינתך המהממת. אבל בכל גינה יש כמה עשבים שוטים, ולא משנה כמה מנסים להיפטר מהם, הם מבצבצים וחוזרים. כך גם מחלתך, כל פעם שניסינו להיפטר ממנה, היא שבה וחזרה.
ניסינו הכל, אל ללא הועיל.  אבא'לה, אני רוצה לשתף אותך...
היום בבוקר הייתי בטקס בביה"ס של הקטנים – ליעדי הציג את העץ החזק שלא ניתן לעוקרו, ולא משנה כמה שמנסים. ואילו יהלי, נבחר למצטיין כיתתי, מול כל ביה"ס, וקיבל "תעודת מצמיח", כזה שעוזר לאחרים לצמוח.
אתה רואה אבוש, להיות בן ונכד שלך, זה מחייב!
אין עליך אבא שלי מתחשב בכולם, קודם כל. אפילו את נשימותיך האחרונות שמרת עד שאגיע מהעבודה, כדי שאוכל להיפרד ממך.
באוזן לחשתי לך 3 דברים:
שאתה פייטר אמיתי, שאני אוהב אותך, ושהחינוך שלך ושל אמא היה לתפארת, ואותו אמשיך ואנחיל לילדיי.
אז אתה מבין, אבא'לה: אתה עוד כאן, תמיד נוכח, ולעולם תישאר!
 

ציונה ליבוביץ, אחותו:

שלום עליך, אחי הצעיר, אריק!
הורינו ששרדו את השואה, שמחו מאוד, כאשר לאחר שתי בנות, נולד להם בן חמוד. אריה היה המפונק במשפחה. בילדותך, כאשר נעלמת מן הבית, ידענו היכן למצוא אותך. במגרש הכדורגל שהיה סמוך לביתנו. כאשר התבגרת מעט, אהבת לדהור על סוסים בשדות הפתוחים, שהיו בקרבת בית ההורים, אהבת את המרחבים.
את אהבת האדמה והצמחים, ינקת מאבא שלנו. עדות לכך היא הגינה היפה שטיפחת. כולם מכירים את המשפחה היפה שהקמת, יחד עם רעייתך המסורה דסי. דסי הפכה כל אבן כדי להביא להחלמתך ולרווחתך, עד שהחזרת את נשמתך לבורא. שכב בשלום, והייה מליץ יושר על משפחתך ועמך.
 

אהובי, גיסתו של אריק:

אריק היקר!
היית תמיד העמוד עליו נישא פנס הדרך, הפנס שהאיר כל נתיב וכל שביל, האור שהפך כל דבר לאפשרי, האור שסימל שאפילו השמים אינם הגבול, האור שהניע את מדורת השבט. בעל למופת, אב מסור וסבא יחיד במינו.
תמיד אמרתי שמכל הגיסים בעולם הייתי בוחרת בך!
היה לך לב ענק. היה בו מקום לכולם! אהבת וחיבקת והענקת, אך לעצמך לא ביקשת דבר. איש צנוע ורב פעלים, איש של חסד ואהבת חינם, איש של בנייה ופרחים, פייטר ולוחם לאורך כל הדרך, עד שהכניעה אותך מחלתך.
אריק! אהבתך לדסי היתה ללא תנאי וללא גבולות! הענקת לה כל שאפשר מליבך הרחב והגואה, ומה שהיה לך לתת אף פעם לא נגמר. היית לה למשענת ולגב ועטפת אותה בהררי הרים של אהבה שאין דומה לה.
אריק! יחד עם דסי גידלת ילדים לתפארת. כל שבת עם הנכדים הפכת לחג. סייעת לגדלם מגיל אפס והם החזירו לך אהבה טהורה שרק ילדים תמים יודעים להעניק. הם התרפקו עליך ורצו רק אותך. השבתות העתידות לבוא תהיינה ללא סבא. ומה נאמר להם? היכן הסבא הנערץ?
לירני, אמירי, אחי ועדושקה היו סביבך כל העת, משתדלים להחזיר לך ולו במעט את מה שהענקת להם. הם ארגנו לידך תורנויות סביב השעון , כדי שלא תהיה לבד. הם דאגו לרווחתך בכל דרך שיכלו, רצו שתדע ותרגיש שהם שם בשבילך. לא נטשו אותך לרגע! את מה שהעניקו לך, אריק, יילא העט מלספר.  אני גאה בכם, אחיינים נפלאים שלי ומאמצת אתכם אל ליבי.
אריק!  לאורך כל התקופה בה חלית, לא הפסיקה דסי לשאול :  האם אני עושה מספיק בשביל אריק? מה עוד אני יכולה לעשות למענו? כל כך רצתה למענך ובשבילך.
דסי! כל החיים הפכו להיות סביב אריק: את כל הסביבה הפיזית שינית למענו; היית לשירותו 24/7; פעלת ועשית כל שאפשר ברגש, באהבה ובאיכפתיות; השתדלת יותר ממה שאפשר כדי שירגיש נוח, חיוני, נאהב ורצוי; עשית הכל על חשבון יכולותייך הפיזיות והנפשיות, הגם שהיית זקוקה במאוד לזמן מנוחה והתאוששות בעצמך; גייסת את כל הילדים ואת החברים בניסיון להקל עליו ולהעביר עליו זמנים בנעימים; וודאי יש עוד דברים שלא הזכרתי.
מה שלא עשית עוד למענו, דסי, לא היה לאל ידך לעשות. לא יכולת להעניק לו חיים!
 

 

מני, גיסו של אריק:

אריק!
היית עמוד האש ההולך לפני המחנה ומאיר את הדרך לכולם.
בצניעותך הרבה ובדרכך השקטה ידעת לנווט ולהוביל מאחורי הקלעים. אהבת לראות לפניך את כל המשפחה לדורותיה – המשפחה שבנית עם דסי לתפארת.  השארת אחריך אישה וילדים מלח הארץ אחד אחד. היית לאיש ולמופת ובמעשיך היית לדוגמא לכל. לוחם ללא חת, מתיישב וגואל גבעות הארץ.
אני לא מאמין שאני עומד מול קברך ומספיד אותך על לכתך מאיתנו בטרם עת.
השארת אותנו בוכים ודואבים עם זיכרונות יפים ממך. היום, עם לכתך, אנחנו מרגישים שעמוד האש שהלך לפני המחנה כבה. עמוד התווך שעליו נשענו כולם הלך ואיננו.
קוהלת בפרק א' אומר כך:
 דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם.  ב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.  ג מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם:  בְּכָל-עֲמָלוֹ--שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.  ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ--שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם"
אריק!
הלכת אל עולמך ואל מקומך, ותזרח ותאיר שם עליך ועל כולנו.
יהי זכרך ברוך!
 

 

ברוך זיו, חבר קרוב:

אריק, הפכת לציר מרכזי בפעילותנו החברתית, בטיולי הטבע ובמסיבות המוסיקליות שלנו. ביתך היה לבית וועד לחוגגים. גינתך היא נכס שאין רבים כמוה, ואלה מאיתנו המטפחים גינות, מצאו בך יועץ נלהב ומקור השראה בתחום גידולי הגינה והחקלאות בכלל. אמנם איני מגדל צמחים נלהב, ואריק אינו שותף נלהב לתחביבי מקצועי – המטאורולוגיה, אבל שנינו חלקנו אהבה עצומה למוסיקה, טיולים בחיק הטבע ולחיים בכלל.
שני מקורות של אהבה היו לאריק:
השירות ביחידה, והחיים בחיק משפחתו האוהבת, לאחר שפרש. היה תענוג מיוחד ללכת איתו ולפגוש את חבריו ליחידה, שהיו יוצאים מעורם ופורצים במחמאות ובדברי שבח ואהבה, כשראו אותו. אין ספק שאריק הספיק להינות הרבה בחייו, ורק חבל שהם נגדעו ללא עת, במחלה האכזרית.
אריק, אתה תחסר לי, היה שלום, חבר!
 
 
חזרה לעמוד הקודם