יוחאי הכהן ז"ל

27.1.1969 – 11.8.1991

 
יוחאי נולד להוריו- רותי ושלמה ב 27.1.69, שנה אחרי שעבר אביו פציעה טראומתית במהלך מלחמת ההתשה. לידת יוחאי סימלה את החזרה לחיים – וכך נבחר השם.
יוחאי נולד לשני אחים בוגרים רון וזהר, ואחרי 3 שנים נולדה אחותו הצעירה- שירי.
ליוחאי ושלמה היה קשר מיוחד והוא כונה "ינוקא" בפי אביו. בכיתה ג' שבר יוחאי את עצם הירך במהלך משחק כדורגל, אושפז לחודש בבית חולים העמק, ורותק למיטה לעוד 3 חודשים בגבס מכף רגל ועד החזה. בתקופה זו התחזקו הקשרים עם ההורים שהיו כל הזמן סביבו ועבורו. כשנתיים לאחר מכן- כבר אי אפשר היה להבחין בכלום ויוחאי חזר להיות ספורטאי ופעיל.
בשנות הנעורים- התחנך ב"מוסד חינוכי גלבוע", אך תמיד החשיב יותר את חיי החברה. יוחאי הוביל את "מועצת החניכים", הדריך בתנועה את ילדי כיתה ז' וח', הוביל את העשייה בגן הירק במוסד כחלק מ"מיני קיבוץ", היה פעיל מרכזי ב"צוות מבצעים" של המוסד והיה חלק בלתי נפרד מהפעילויות החברתיות-תרבותיות במוסד.
יוחאי אהב מאוד ספורט. בשנות הנעורים התאמן ושיחק כדורסל בקבוצה האזורית והשתתף במירוצי-שדה שונים. בנוסף אהב גלישת רוח- ההתמודדות מול הפיזיקה של כדור הארץ, כאילו רצה לבדוק איפה עובר קצה הגבול?
ליוחאי היו ערכים מאוד מגובשים:  אהבת הארץ והמחויבות אליה, עזרה לזולת תמיד במה שצריך, ומחויבות מלאה למה שעשה- תמיד דרש מעצמו לתת המקסימום: בתחרויות – את מלוא המאמץ הפיזי, בהדרכה – נתן את כל הלב, עודד מתקשים ועזר למי שצריך ובאירועים משפחתיים –יזם, סחב והוביל.  מעל לכל אלו- יוחאי היה סמל לערך החברות. תמיד מעודד, עוזר ונותן מכל כולו למען מי שצריך, ברוחב לב ובנדיבות בלי לצפות לשום החזר. אם חשב שנעשה עוול כלשהו למישהו – התגייס בכל כולו לתקן.
במהלך השנים "אסף" יוחאי רשיונות לכלי רכב שונים ואהב מאוד לנהוג- לנסוע מהר, רחוק והרבה ובעיקר בלילה. תמיד נחשב נהג אחראי ושקול, אבל לעיתים נראה היה שבודק את גבול היכולות. במקרה כזה אם מישהו ניסה להעיר לו - נתקל בחומה.
כשהתגייס יוחאי לשרות הצבאי – הוצב בקורס טייס אך כעבור זמן- הודח והגיע ל "היחידה". מהר מאוד הרגיש שזה המקום הנכון עבורו ונהיה חלק מצוות עודד. בצוות היה אהוב בזכות חוש ההומור המיוחד שלו שיצא גם ברגעים קשים. למרות שהיה ספורטאי- הלך מאוד לאט ובמסעות הניווט לעיתים גם התברבר והגיע תמיד אחרון. אבל עם חיוך או בדיחה ליד...
לצוות עודד היה קשר מיוחד עם ההורים של יוחאי- שלמה ורותי. לפני מסע ה 120 ק"מ, יוחאי כטירון צעיר פנה לעודד המפקד בהצעה להתארח לפני המסע בניר דוד, ליד הברקן נקודת ההתחלה. עודד היה המום מההצעה אבל נעתר ושלמה הכין ארוחת מלכים לפי הוראות מדוייקות. מאז ניר דוד הפך להיות "הקיבוץ של הצוות" ובכל הזדמנות שהיו באזור יוחאי גייס את שלמה ורותי שדאגו לצוות לכל מה שצריך.    
לקראת השחרור – התחיל לחפש משמעות בעשיה וביקש להתנדב להדריך את שכבת י' במוסד. ההדרכה היתה משמעותית מאוד עבורו ועבור החניכים שחיכו לספוג כל מה שאפשר ממנו- סיפורים, ערכים, חוויות ופעילויות. עם השחרור- חזר לעבוד במדגה של הקיבוץ ובמקביל לבלות עם החברים.
במוצאי שבת 10.8.91, לאחר ארוחה משפחתית יצא לבלות בפאב בקיבוץ השכן. כשחזר, כנראה החליט שכבר לא נשאר הרבה זמן לישון עד שיקום לעבודה במדגה, החליף רכב ובשעה 2 לפנות בוקר נסע לשער הגולן. משלא מצא את מי שחיפש- יצא משער הגולן בדרכו חזרה הביתה.  לעולם לא נדע מה קרה בדקות הספורות שלאחר היציאה משער הגולן. רכבו סטה הצידה ונכנס בעגלת צינורות שהוצבה בסמוך לכביש החשוך והמתעקל. יוחאי נהרג במקום והוא בן 22
מותו בתאונה היכה בתדהמה את כל מכיריו ומוקיריו ופער פצע עמוק וכאב שלא מרפה.
המשפחה רצתה להמשיך להזכיר את יוחאי באירוע שמח וספורטיבי. יוחאי אהב ספורט ואהב לנהוג וכך יצא שפעמים רבות  ליווה את שירי, אחותו לתחרויות קפיצות ראווה: כנהג המוביל את הנגרר עם הסוסים וכן צילם את הסוס בתנופת הקפיצה עם הרוכב הדרוך. במשך 10 שנים התקיימו בניר דוד תחרויות קפיצות ראווה על שם יוחאי הכהן בהן היו מקצים יחודיים נושאי פרסים שמשכו את טובי הרוכבים מכל הארץ והפנינג גדול לקהל הרחב.
 
מתוך רצון לזכור את האנרגיות הטובות והשמחה, החליטו חבריו בצוות עודד להקים פינת פיקניקים לבילוי ושמחה לחוף נחל האסי שזורם בניר דוד. הוכשר שטח לכך, הוקמה פרגולה, שולחנות וספסלים והוצבה אבן ועליה המילים:
ואם אחד מאיתנו
הולך מעימנו
משהו מת בנו
ומשהו נשאר איתך.
            צוות עודד
 
ביוני 2007 נפטר שלמה, ובדצמבר 2008 נפטרה רותי. הכאב על מותו הפתאומי של יוחאי לא כהה ולא נעלם אף פעם.
צוות עודד וחברים מצוות יורם נהיו חלק מהמשפחה ומידי שנה באוגוסט, כולנו נפגשים לזכור את יוחאי ולחגוג את החיים ב"פינת יוחאי"
חזרה לעמוד הקודם