שלמה נייגר – 1935- 2014

שלמה נולד בקיבוץ בית אלפא, בן בין שתי אחיות. הוריו, הלקה ואיצ'ו, היו ממייסדי הקיבוץ.
בצבא שירת בסיירת גולני, ולאחר שחרורו מהצבא  ב 1956 חצה את הגבול ללבנון, כדי לטייל עד לנהר הליטני ביחד עם שני חברים נוספים חגי בזנר (לימים חגי בז) ודני דגן. לאחר מכן נשלח ל"פלוגה מקובצת" בקיבוץ בית ניר, שם פגש את בתיה, ילידת תל-אביב, ששהתה כילדת חוץ בקיבוץ בית זרע. אותה פלוגה מקובצת עברה לאחר זמן מה לשדה יואב. לאחר חזרתו לבית אלפא, נישואיו לבתיה, ולידת בנו הבכור עבר אף להתגורר עם משפחתו בקיבוץ אדמית בשליחות הקיבוץ הארצי, שנמשכה כשנה.
שלמה השתלב בעבודה בענפים הטכניים - במוסך, במסגריה, וכאחראי על מערכת הקיטור.
בגיל 47 השלים מסלול לימודים של הנדסאי מכונות, ובמקביל עבד כמורה לטכנולוגיה במוסד החינוכי 'גלבוע' שבבית אלפא.
בגיל 49 התנדב ליחידת אית"ן, וכחלק מדרישות היחידה, השלים קורס קצינים.
לאחר שנענה לפניותיו החוזרות ונשנות של דני עורי, קצין ביחידה שאף הוא חבר בית אלפא, התקבל ליחידה על ידי משה בוגי יעלון, מפקד היחידה דאז, והצטרף להאנגר האמל"ח של היחידה כאזרח עובד צהל, והוא בן 51 שנה.  הוא שירת בהאנגר האמל"ח עד פרישתו לגמלאות, בשנת 2003.
שלמה ניחן בחשיבה יצירתית ובתבונת כפיים ואלו סייעו לו לתכנן מכונות שונות לשימוש הקיבוץ, כגון ''חבקוק''  - מכונה היכולה להעביר מספר חבילות קש בבת אחת ממקום למקום או ה"דגטפת" - קטפת שהוסבה למכונה למיון דגים .מכישורים אלה תרם שלמה גם במסגרת עבודתו ביחידה.
בחגי הקיבוץ תרם שלמה מכישרונו האמנותי וסייע רבות בהכנת תפאורות להצגות שנערכו. כמו-כן כתב מחזות ושירים הומוריסטיים לעלון הקיבוץ וכן כאלה שהומחזו והושרו באירועים שונים בקיבוץ.
חשיבתו יוצאת הדופן הביאה אותו פעמים רבות לחיכוכים מול החברה והממסד:
העימות המשמעותי  ביותר התרחש בשנת 1966, כאשר התעקש על זכותו לבחור את העיתון היומי שיקרא, ולבטל את הבלעדיות של 'על המשמר' בקרב חברי הקיבוץ.   דרישה זו  שיקפה את התנגדותו ל"קולקטיביות הרעיונית" שכפו עליו החיים בקיבוץ,. עימות זה גבה משלמה מחיר חברתי יקר ששילמו עליו גם ילדיו, אך גם נשא תוצאות והביא לכך שמעט לאחר מכן, כל חבר רשאי לבחור את העיתון אותו יקרא.
מבין הערכים שעל פיהם פעל והתנהל, היה אחד אותו החשיב במיוחד. הוא ביטא אותו בציטוט מפיו של הלל הזקן: במקום בו אין אנשים, השתדל להיות איש ( מסכת אבות פרק ב' משנה ה').לפיכך השתדל תמיד להתייצב לצד אלו שאיתרע מזלם להקים עליהם את זעמו של הציבור מבלי לחשוש מלהיות בדעת מיעוט. כמוכן כאשר חבר בית אלפא הוקע, בשיחת קיבוץ ו"על המדרכות" על מהלכים שביצע לטובתו האישית, ושפגעו כלכלית באחד ממפעלי התעשייה, היה זה שלמה שישב עמו לשיחות ארוכות, שימש כיועץ וכאוזן קשבת, והציע את התמיכה החברית שלא הגיעה משום גוף אחר בקיבוץ.
בעצמו נטה שלמה להתמרד מול סמכות.   כך היה כשחצה עם חברים את הגבול ללבנון, כדי לטייל עד לנהר הליטני, וכך גם כשעזר לבתו להחליף זגוגית של חלון בבית הילדים, ששברה בהתקף זעם, לפני שיגלה זאת הצוות החינוכי.
הותיר אחריו אשה, בתיה, 4 ילדים, 6 נכדים וגעגוע גדול.
 

 

דורון אביטל

דברים לזכרו של שלמה נייגר
 
יש אנשים ששמם הולך לפניהם. זו אינה מליצה. אתה פשוט פוגש את השם שלהם הרבה לפני שאתה פוגש אותם. כך ביחידה: השם שלהם מתהלך בישיבות, בדיונים, בשיחות אקראי בחצר, באזכור של הערות חידוד ותובנות מקצועיות כמו גם תובנות חיים. כך כמצביא של מבצעים, כסגן וכמפקד היחידה החוויה היסודית של מפגש עם שלמה נייגר הייתה עבורי יותר ולפני הכול דרך שמו המתגלגל והעולה תדיר במפגשים אם של עבודה ואם של חברה.
 
מעניין לכן עבורי כמפקד ולא כאיש טכני או איש של אמל"ח, רכב או הנדסה לשחזר לאחור מה דמות ודימוי הייתה לשם המתגלגל של שלמה נייגר בעיני, כלומר, איזה דימוי העליתי בראשי של דמותו ופועלו הרבה גם לפני שפגשתי אותו.
 
ובכן, ראשית שמו עולה ומתגלגל תמיד בהקשר צמד מושגים אחד בסיסי והוא זה של: בעיה ופיתרון. ישנה בעיה שההיגיון הקונבנציונאלי אינו יכול לה, ומיד שמו צץ, נפנה לנייגר. ימציא הוא פיתרון.
 
פיתרון בהקשר של שמו נייגר אינו תשובה על דרך של ניתוח טכני יבש, אלא המצאה, המצאה ששורשיה ביכולת שנסמכת אמנם גם על הכשרה ומקצועיות נלמדת וניסיון רב שנים, אבל בסוף ניזונה מדבר מה פרוע ואחר והוא: כישרון טבעי גדול, כישרון שבו שזורים גם מוחו של המהנדס אבל גם ידו של האמן. הכישרון הזה אינו נעצר בהברקה תיאורטית אלא ביכולת מוכחת וממשית של תכנון וייצור. שמו של שלמה נייגר הוא זה של ממציא, מתכנן ובונה פתרונות - ובמיוחד עבור בעיות חדשות, לא צפויות, מפתיעות והמתקילות אותנו פעמים בלוחות זמנים קצרים.
 
אם ליחידה הטכנולוגית יש שלל מהנדסים וכוחות ויכולות טכניות, לנו יש את נייגר הספון בהנגר שלו, כמעט על דרך של דימוי של אלכימאי, אבל אלכימאי של זהב אמת, והזהב שהוא מייצר בהנגר שלו הוא זהב של פתרונות אמת מבצעיים.
 
רבים מאיתנו זכו ליהנות מהמצאותיו של נייגר ואיתם להקים יכולות והצלחות מבצעיות מרשימות. זוכר אני מבצע אחד מרתק ורחוק עד מאוד שלי כמצביא עם שני פתרונות פלא שנייגר מייצר ומאפשרים הצלחה שאחר כך הייתה מסד למבצע גדול מאוד המתבצע שנים אחר כך בשנתי השנייה כמפקד יחידה.
 
לא זכיתי כמו רבים אחרים שעבדו איתו בצמידות מקצועית גם ליהנות על דרך של מגע ראשון עם חוכמת החיים, חוש ההומור והתובנות המתגלגלות של שלמה נייגר על חיים ואנשים. עד היום מידי פעם במפגש רעים מי שהוא מעלה חידוד או תובנה של נייגר שהולמת את השיחה ושמהרבות כל כך תמיד מצאתי את השימושית ביותר דווקא זו שאיתה היה מתדרך שחקנים חדשים הבאים לעבוד איתו ולפיה: עליהם לחשוב היטב היטב מה לעשות ואחר כך לעשות ההיפך. שנים אחר כך ובהרבה עולמות תוכן אחרים ולאו דווקא צבאיים מצאתי את התובנה הזו עמוקה הרבה יותר ממה שניתן להעלות על הדעת.
 
זה זמן אם כך להיפרד ולהצדיע לשם ולדמות אמת שהייתה גלגל ארכובה חשוב כל כך בנוף ובסיפור ההצלחה של היחידה במשך שנים רבות כל כך.
 
נפרדים ממך שלמה נייגר, יהא זכרך ברוך.
 
דורון אביטל
 
 

רפי נצר

שלמה נייגר
קשה לי לכתוב על שלמה, וגם את ההספד לא הצלחתי לכתוב אלא דיברתי מליבי. אני מנסה עכשיו לשחזר את מה שנאמר בהספד.
היכרתי את שלמה בשירות מילואים משותף ביחידה לאיתור נעדרים, ואחרי שהגיע ליחידה שירתנו יחד שנים רבות. היו לנו פרוייקטים רבים משותפים.
שלמה היה איש של הפכים: מצד אחד אהב למרוד במוסכמות, להתווכח ולא להסכים כמעט עם כל דבר, אבל מנגד היה איש רעים להתרועע, אוהב אדם, חבר קשוב ורגיש לכל אחד.
שלמה כיבד את כל מי שעומד מולו ללא שחצנות או התנשאות.
הייתה לשלמה דרך חשיבה מקורית: ביחידה הוא עסק בפיתרון של בעיות טכניות- הנדסיות שההנדסה הרגילה ושולחן השרטוט לא הצליחו להתמודד איתן. לכל משימה כזאת היה נדלק עם כל יכולתו ומרצו, ולא היה מרפה מכך עד לסיום. בעת ההצלחה היה נמתח על פניו חיוך גדול, שאי אפשר היה להבדיל בין גוון תמים לגוון ממזרי.
שלמה אהב את העבודה ביחידה, את הווי היחידה אבל בעיקר את השותפות שלו בפעילות היחידהוהתרומה הייחודית והיצירתית שלו להצלחת הפעילות המבצעית.
תמיד אמר לי: "אין מקום כמו היחידה".
לפעמים נראה שהמושג: "אין לו אלוהים" הומצא על שלמה, ולא במובן הדתי:
שלמה התנהג לפי סולם הערכים שלו עצמו, וכפר במוסכמות אחרות.
שלמה אמר את מה שהוא חושב, לפעמים בלי לקחת בחשבון את ההשלכות.
שלמה לא "עשה חשבון" לאף אחד קטן כגדול, והיה נאמן לאמת שלו.
ויכוחים היו חלק בלתי נפרד מההווי היום יומי שלו: עם מהנדסי האגף הטכנולוגי הרבה  להתווכח, ונראה שאפילו התענג על כך. הוא התעקש עד בלי די על דעותיו, והגן על כל המצאה שלו, מול אימת ביקורת המהנדסים.
אבל הויכוחים ה"גדולים" היו בפרלמנט ארוחת הצהרים שם היו מחכים ששלמה יגיע לשולחן. יחד עם בלינסון, רוברט, מצא, בן- עוליאל וגיניש הטבח שנטש לרגע את המטבח כדי להקשיב, היו מתחוללים הויכוחים הקולניים והאמיתיים.
שלמה אהב להיות בדעת מיעוט, ואם אפשר בדעת יחיד –מול כולם. בסיטואציה הזאת שיגשג והיה מחודד להפליא. תמיד היה בטוח ששיכנע את כולם... ועם חיוך רחב היה שב לעבודתו.
שלמה דיבר אל כל אחד בגובה העיניים ללא שום התנשאות. אפילו כשהיה גוער בסובביו על בורותם לא היה עושה זאת בשחצנות או התנשאות.
מאחורי כל אלה הסתתר אדם עם  לב זהב, אדם שדאג לחייליו עם רגש אבהי, דאגה לחברים עם הרבה רגישות למצבים.
איך ארצה לזכור את שלמה:
אדם יצירתי עם כושר המצאה בלתי רגיל.
אדם חריף עם סקרנות בלתי סופית. היכן שלא ידע הרבה לחקור ולברר.
אדם שהשיחה איתו תמיד מפרה ומחכימה, בכל שיחה איתו למדתי ממנו משהו חדש.
אבל מעבר לכל החיספוס שהיה בשלמה הסתתרה נשמה רגישה של חבר ורע.
הייתי תמיד גאה להיות חבר של שלמה.
שלום לך חברי שלמה נייגר.
 
רפי נצר
 
 

אורן בר

‏כ"ב אדר א תשע"ד
 
נפרדים משלמה,
בתיה, הבנים, הנכדים, המשפחה המורחבת, חברים, חיילים ומפקדים מכל התקופות והזמנים, בית, בית אלפא.
שלמה, 
למרות שזה לא היה עובר אצלך בקלות, אם בכלל
בכל זאת כמה מילות פרידה בשם היחידה ובשמם של חייליך, חניכי  "הכיתות הטיפוליות"  כפי שנהגת לכנות אותנו.
נקראת והגעת ליחידה ולאמל"ח בגיל 51 שזהו גיל מופלג במושגים של יחידה צעירה ותזזיתית.
דני עורי שהיה באותם הימים מפקד הפלגה והכיר אותך מהבית, הביא אותך כי ידע שמקופלות בך ובאישיותך כל אותן תכונות ויכולות נדירות, שכל כך נחוצות ונדרשות בארגון דינמי, מקצועי, מהפכני ופורץ גבולות.
וידע גם שתדע להשתלב ולשלב בו אותך, על כל המכלול המורכב והגדול.
כשפוגשים בך ברגע אחד נשבים, מאותגרים, נחרטים ונצרבים, בחשיבה אחרת ומעוררת, במעשה שמחובר בקו ישר ומחודד לרעיון ומטרה, ביצירתיות מתפרצת, בדעה איתנה ובאמירה נוקבת ובוטה ולא משנה מה, באומץ לב ובלוחמנות שלא יודעת פשרה, בידע ובניסיון מגוון ורב הטבול בתובנות חיים מצולקות, מעובדות ומזוקקות עד דק ברוב חכמה ודעת.
ועכשיו כשלפתע אתה איננו, ברגע אחד הכל הופך תמונות
תמונות,
גוף, בריא ומוצק,  חזק , חזק
ידיים ואצבעות, עבות ומצולקות
כפות רגליים יחפות, יבשות וסדוקות
נעלי עינת גבוהות, שעל הכתף תלויות,  כי רוב הזמן אינן נחוצות.
קרחת גדולה,  וכמעט תמיד פצועה ממעבר לא זהיר תחת איזו מכונה.
בגדי עבודה, כחולים שמתחלפים בימים קבועים, ללא תלות בעד כמה שהם מלוכלכים.
כובע, רחב שוליים עם שרוך ארוך
משקפיים,  חבולים וסרוטים ששופצרו על גבול הרישול ומבטים שמציצים מהצדדים.
מעיל,  דובון מרוט וישן.
טנדר סובארו לבן, שמתחיל בהילוך שני, כי הראשון פשוט מיותר' וארגז הפתעות קטן מאחור, שיהיה עם מה, את שנאסף על הדרך להסתיר ולקשור כפייה אדום לבן, למעברים בכפרים בכביש הישן שלמרגלות ההר בקה, טול כרם, קלקיליה וכל השאר
רשימות המתנה אין סופיות, לטרמפים ואיתם לסיפורים בדרכים  בכל ראשון, שלישי וחמישי ליחידה   ולעמק בשני, רביעי ושישי חזרה.
ורק דמיינו לכם את הטנדר הדו מושבי חולף בקלקיליה, כששלמה בכפייה האדומה ולצידו חייל או חיילת צעירה.
קפה, כל כך הרבה קפה, בשמונה , בעשר, באחת, בשלוש ועם כל מי שבא להתייעץ או סתם עם שלמה לקשקש.
כוס קפה רותחת, מונחת לבדה על שיפולי הכרס העליונה.
סנדוויץ , עם גבינה צהובה 2 אינטש' בצל טבול במנות גדושות של סחוג, והשאלה הקבועה, מה לא תטעמו מהפרי והריבה?
את הקרחת מתכסה בזיעה קרה ומפיות שולחן על הראש בזו אחר זו לספיגה.
לא נשכח את הלבנה והלחמניות העגולות הטריות של בתיה שנאפות השכם בבוקר ונשלחות אלינו דרך קבע חמות בבוקרו של יום שלישי או חמישי, לצידה של עוגת הגבינה והאוכמניות הידועה, שהייתה נעלמת בו ברגע שהיה ניתן האות, בקרב נחוש של כפיות.
דגש מיוחד ניתן לארבעת אבות המזון, המתחילים באות ב' -  בשר, בצל, בוטנים ובירה.
והיו גם יציאות רבות של צהריים "להתייעצויות" עם יוריה בכל מיני מסעדות פועלים אזוריות, בהן אתה תמיד מבקש ומזמין רגל קרושה ונוזף בנו שנטעם כי זה מעדן עולם.
אהבה מיוחדת שלך הייתה להפוך את הכלי הכללי של המרק או הסלט ולשתות ממנו את הסוף בהנאה ובקולי קולות.
ולצד הקפה והמזונות הרבים תמיד היו סיפורים, אגדות ומעשיות רבות .
על הסיירת של גולני, על המסע הרגלי החשאי לליטאני, על האימונים המיוחדים ביחידת איתן לחיפוש נעדרים, על הגלבוע, על העמק והעמק הנעלם שהוא הכי, הכי בעולם
והיו שיעורי תנ"ך, בלי הספר, תוך ציטוט בעל פה של הפסוק הנלמד ותמיד פרשת את מוסר ההשכל כי אף פעם לא האמנת שנצליח לבד.
ושיעורי אזרחות פוליטיים למדי, הכוללים את כל הדרך והמעבר מגליציה, השומר הצעיר א', מפ"ם ועד למפלגות הימין הקיצוני לחרות ובית"ר.
ושיעורי ערבית למתחילים, ביקורים בבתי מלאכה ומפעלים, טיולי כתה, סיורי כתה...  והמון השקעה שלך בחיבור שלנו לכל מה שבין רוח, חומר, יצירה ודבר תורה.
ואנחנו חבורה של קיבוצניקים עמלנים, מהמוסך ומהפלחה'  שבית הספר הראשון בו למדנו משהו באמת היה אצלך בסדנה, נשארנו בכל פעם מחדש ללא מענה והמומים כשנשאלה השאלה או החידה התורנית היומית,
תוך שאנו זוכים תמיד לאותן קריאות נואשות,
"אוי' אוי מה אני אעשה אתכם...?!   כמה שאתם בורים ועמי ארצות".
בסוף תמיד הזכרת לנו שכמו רבי עקיבא גם אתה התחלת ללמוד בגיל ארבעים ושאם הוא ואתה אז גם אנחנו יכולים.
וכמובן שזכינו ממך כולנו לכינויים ושמות, שדבקו בכולנו אחר כך עוד שנים רבות.
למדנו להוריד מידות, לחשב חישובים, לחתוך, לרתך, לחבר או בקיצור למסגר,   נחשפנו למושגים, פתגמים ואפילו לשירים חדשים.
לא נשכח, איך הפכת עבודת כפיים ערבית -  "לעבודה ללא מגע יד אדם"
"את מוסר ההשכל על הרול מפקוע"
את זה "שאין שמחה כמו השמחה לאיד"
"שאין מתוקה כמו הנקמה"
"שבנפול אויביך דרוך עליו"   "שהקם להורגך השקם להורגו"
למדנו ממך גם דברים שאסור באיסור חמור,
ושעליהם כמו על מרבית יצירותיך, מעשיך ומעלליך ביחידה, ימשיך ויחול הצנזור.
ולמדנו שעל אף טענתך,  "שיש לך זיכרון פנומנאלי לפרטים לא חשובים"
הפרטים כולם גם אלה שרצינו שכן, מזיכרונך אף פעם אינם נמחקים...

שלמה,

יחודו ועוצמתו של הארגון הנקרא היחידה, נובעים מיכולת אנשיו

להגביה עוף

לחלום

להזות

לחזות

לא להסתפק בכך ולרצות לראות בכל שנה מחדש דרכים חדשות נפרצות.

 

אצלך לצד העשייה היומיומית האפורה, המיוזעת והסיזיפית

תמיד היה מקום לחלומות, הגיגים, התפלספויות ולבטים במקביל לניסויים וניסיונות הזויים חוזרים ונשנים גם כשנשארת אחרון המאמינים.

ואלה הולידו לא אחת פתרונות יצירתיים, חדשנים ומאפשרים.

כל זאת תוך עירוב נדיר של חומרים שקיים ונשתמר בך, חי ותוסס לכל אורך השנים,

הלכת והשארת ביחידה חותם לא רק בפתרונות אמל"חים, במוצרים ואמצעים נדירים השארת חותם בעיקר באנשים.

 
וזה לא פלא שכבר חלף לו עשור מאז פרישתך ושהאנגר שלך עדיין נקרא על שמך.
לפני כשנה במפגש בוגרים שנערך בהאנגר על הר של בשר, התיישבנו כולנו סביבך לשמוע אותך ומה נשמע, לרובנו זה היה המפגש האחרון, לצעירים שבנינו היה זה מפגש ראשון ואחרון עם האיש אך לא עם דמותך שעוד תלווה אותנו ואת היחידה.
ואסיים "בציטוט" שבחרת להיפרד איתו מאיתנו כשפרשת ב- 2003  שאומר את הכל על יחסיך ליחידה.
"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". 
ואת החיבור וההקבלה שעשית בין עבודתך ושליחותך ביחידה לעבודת יעקב את רחל שבע שנים ועוד שבע שנים ... כמוך  ושהיו בעיניך הימים, כימים אחדים...
וחתמת את דבריך    "בהיה לי עמכם העונג וגם התענוג..."
גם לנו אתך...                                                                
יהי זכרך ברוך.
אורן בר בשם היחידה וכל חיילך שלך
 
 
 

דן דגאי

זכרונות משלמה נייגר
דן דגאי  "דן ילד שובב" – שרות בהאנגר 1997 – 1999 ו מילואים עד שנת 2007
"שמרדיקה" – כל דבר שהוא במצב נוזל ואינו מזוהה, שלמה מאוד אהב "להתייעץ" עם השמרדיקה, אנחנו לא יכולנו להריח את זה אפילו..
מצרכים :
  • דלי אטום של 5 ליטר
  • 2  ק"ג סוכר לבן
  • משמשים – ממלאים כמה שהכלי מכיל.
  • אלכוהול נקי 97% (שרף)
מנקים היטב את הכלי (בהאנגר השתמשנו במיכל צבע ריק).
ממלאים משמשים בשלים עד הסוף, על גבי המשמשים מרוקנים שתי חב' סוכר לבן.
ממלאים אלכוהול נקי עד הסוף.
סוגרים את הכלי, רושמים תאריך ומחכים חודש לפחות.
המשמשים מתכווצים והנוזל הופך חום – ניתן להתייעץ בהנאה.
"ערני, מרוכז וקשוב" היה מוודא שזה המצב שנגשים לעבוד בכלים, במקרה שלי, הוא היה מוודא זאת שוב ושוב..
"כשהרשע ישן, טוב לו וטוב לעולם" – היה אומר כל פעם שרועי בן אריה היה נרדם..
"אני אעביר אותך לבלינסון. שם אתה טאטאטה את הרצפה" – זה היה האיום שהתרגז.
ארבעת אבות המזון (בתקופה שלנו) -  לחם, מרגרינה, בצל וסכין..
לאחר שיצאה פקודה בצבא שאסור לחתוך חביות או מכלים של שמן ודלק, כתב על הלוח – "אסור לחתוך מכלים בפקודה. רק לשלמה נייגר מותר, כי הוא זקן ואם יתפוצץ, אין דבר".
באחת הפעמים תיקנו יחד תנור נפט (תנור לולים), הכנו את הפחים ואת הבסיס והתחלנו לרתך, הוא נתן לנו שורה של משימות וביקש שנגע לשלב מסיום נעצור ונחכה לו (נסע לחיפה להחזיר איזה חלק לרכבת ישראל).
רועי ואני התקדמנו בעבודה, לא המתנו לשלמה וסיימנו, מילאנו נפט והדלקנו.
התנור פעל יפה, שלמה חזר מהנסיעה ונחרד, זו הייתה אחת הפעמים שזכורה לי שהוא כעס על ממש (ואני הכעסתי אותו לא פעם).
אחרי שנרגע, הכניס אותנו למועדון לשיחה..
הוא אמר כי יש צמתים בחיים של בן אדם ושעליו לקבל החלטות חשובות.
..שאנחנו חייבים ללמוד לחשוב,
שהוא תמיד יהיה בשבילנו גם אחרי שלא נהיה עוד בצבא ובהאנגר, אמר שתמיד נוכל להיכנס לרכב ולנסוע אליו לבית אלפא והוא יענה.
עד שיום אחד נבוא, ולא יהיה שלמה נייגר, יהיה קבר.. ו"תשאלו את הקבר.. ואני לא יענה, לא כי אני לא יכול כי אין לי כוח אליכם יותר !"
 
"לכו להאכיל את התרנגולות" – הכוונה לתת אוכל לתוכים בבוסתן האחורי.
"תחשוב טוב טוב ותעשה להיפך"
חוק החיתוך היבש – "מודדים בקליבר, מסמנים עם גיר וחותכים בגרזן".
באחד מטיולי ההאנגר התמקמנו מאחורי תל דן לארוחת צהריים, לידנו ישב (ממש קרוב אלינו)  יהודי מבוגר יחסית לבוש בבגדי עבודה כחולים  ומדד את מפלס הזרימה תוך כדי דיווח בקשר.
אנחנו עשינו על האש ושלמה בקש מאתנו שנכבד את האיש, "לכו תציעו לו בשר" – האיש סרב.
בהמשך אכלנו עוגה ופרי, שלמה חזר שוב "לכו תכבדו את האיש" – האיש סרב.
הגענו לשלב הקפה (מבושל על גזיה) שוב שלמה "לכו תגישו לו קפה" – האיש סרב..
כאן שלמה לא התאפק ונתן נאום כך שהאיש הזה שמע במאה אחוז "בחורים, הצעתם לו אוכל, הוא לא רצה, הצעתם לו פרי ועוגה, הוא לא רצה, הצעתם לו קפה והוא סרב.. כנראה שמדובר כאן במניאק אמית !"
 
שלמה טרם רבות לעיצוב אישיותי ואזכור אותו תמיד.
דן דגאי – קיבוץ עינת
"דן ילד שובב"
 
 
חזרה לעמוד הקודם