אורי (שמש) רז ז"ל


 

נולד בקיבוץ רמת רחל ביום 14.10.1936 כ"ח תשרי תרצ"ז.


נפטר ביום 20.10.2008 כ"א תשרי תשס"ט בקיבוץ עין כרמל.


הובא למנוחות בקיבוץ עין כרמל.


קישור לדף הנצחה נוסף

 
 
 
 

 


אבא -

ביום שני בבוקר, 20.10.2008 ערב חג שני של סוכות, עצמת את עיניך הכחולות בפעם האחרונה. היינו איתך כולנו, בבית, כמו שרצית, מוקף בַּאהבה שאותה הענקת לנו כל החיים. חיכית עד שתאיר השמש, כאותה ה"שמש" שהיית בעיני רבים, וכאותו "שמש" שהיית בעיני חבריך מהצבא.
נולדת ברמת רחל ביום 14.10.1936. כשהיית בן 6 אמך, סבתא חיה, התגייסה לצבא הבריטי לכ-3 שנים, ואביך, סבא ירחמיאל, היה נהג משאית. עקב עבודתם מחוץ למשק, הם נעדרו לזמן ממושך ואתה נאלצת להיות עצמאי ואף דאגת לאחיך, דן. על ילדותך ברמת רחל הרבית לספר, וזכורים לנו סיפורי תעלולים והרפתקאות, חלקם אסורים ומסוכנים - החל בהתגנבות ורחצה בשוקת הפרות ברפת, וכלה ביחסים המורכבים עם ילדי הכפר השכן צור באחר. במהלך מלחמת השחרור פינו אתכם בהתחלה לבי"ס בירושלים, לאחר מכן לבי"ס ברעננה ולבסוף למחנה המעפילים בעתלית. שם גרתם שנתיים עד שבנו את עין כרמל. לאחר האיחוד של חלק מחברי רמת רחל, ומשפחתך ביניהם, עם חברי עין הים והמעבר לעין כרמל, נסעת ללמוד כילד חוץ בגבעת השלושה, וחזרת הביתה רק בסופי שבוע. משם עברת ללמוד מכונאות בבית הספר המקצועי "בסמת" בחיפה.
בשנת 1954 התנדבת לשרת בגדוד 890 של הצנחנים, והוצבת בפלוגה א' שהייתה חוד החנית של הגדוד, ומאז למעשה לא השתחררת. השתתפת בפעולות תגמול רבות של תקופה זו, ובפעולת התגמול בבנין המשטרה הירדנית באל-רהווה נפצעת, ולכן לא השתתפת במבצע קדש ולא צנחת במיתלה. במילואים שרתת בסיירת מטכ"ל כמדריך נהיגת שטח, ואחרי השחרור הרשמי, המשכת להתנדב למילואים כמעט עד גיל 60. מתקופת הצבא הולכים איתך עד היום חבריך הטובים שהם עבורך יותר מאחים.  
לאחר שחרורך מהצבא עבדת במוסך הקיבוץ, ולימים עברת קורס מנהלי מוסכים וניהלת אותו. ב-27 במאי 1958 לאחר מספר שנות חברות, התחתנת עם אמא נילי, ומאז אתם ביחד כבר 55 שנה. לאחר החתונה נולדה ביתך הבכורה ענת ואחריה אמיר. בשנת 1965 יצאתם עם ענת ואמיר לקיבוץ בית גוברין במסגרת עזרה לקיבוץ צעיר. סיפרת על תקופה זו שהעבודה הייתה רבה, אך הרגשתם סיפוק שיכולתם לתרום. כשחברך דני ורדון נהרג במלחמת ששת הימים החלפת אותו כמזכיר הקיבוץ. לאחר מלחמת ששת הימים נולדה הילה, ואז חזרתם לעין כרמל, ואתה התחלת לעבוד במפעל "קל קר" כטכנאי ומנהל ייצור. במהלך השנים יצאת מהמפעל למלא תפקידים מרכזיים בקיבוץ. כיהנת כמזכיר עין-כרמל, וכן היית רכז בנייה, בתקופה שהרחיבו את בתי החברים. יצאת לעבוד מחוץ לקיבוץ כמאבטח באל-על, ואף היית איש ביטחון בסלונים האוויריים בטהרן ובפריז.
בעין כרמל נולדה הדס, שהייתה היחידה שגדלה בבית, בלינה המשפחתית. בשנים האחרונות היית נהג בית ומסיע חולים. בעבודה זו באו לביטוי אהבת האדם שלך, המסירות, הרגישות והאכפתיות. בכל מי שבאת איתו במגע השארת את חותמך המיוחד. במשך כל השנים היית אחראי על בית הקברות בעין כרמל, שלאחרונה הפך לבית העלמין "גן עדן". אהבת את עבודתך זו והתייחסת אליה כאל מפעל חיים. ראית בעיסוק זה מצווה גדולה ונהגת בכולם בכבוד וברגישות. בשנה וחצי האחרונות התמודדת עם מחלת הסרטן באופטימיות בלתי נלאית, שהייתה כל כך אופיינית לך, ומי שמכיר אותך, יודע, שעבורך לא הייתה אופציה אחרת. המשכת את כל עיסוקך ותחביבך למרות הקשיים הפיזיים, והיית נחוש לעבור את "השנה הלבנה" כמו שכינית אותה, ולהמשיך אחריה כרגיל.
 

אבא –

כל מי שפגש אותך נשבה בקסמך, וגם ללא מילים הצלחת להעביר את האופטימיות ושמחת החיים שלך. אהבתך לים מילאה אותך באנרגיה. לא פספסת יום שבו יכולת לשחות, ללכת על החוף, ולשאוף את ריח הים, האופק ורחש הגלים.
היית אבא מסור, משקיען ומגויס עבור כל אחד מאיתנו על כל גחמותינו ושיגעונותינו, וכל זה כלום לעומת המותג הייחודי "סבא אורי". סבא שכולם מתקנאים בו, ומוכנים לשכור את שירותיו. סבא של 9 נכדים שעיניו הכחולות בורקות בסער הבכור וביוגב הקטן, ורוחו פועמת בכולם – סער, גל, שובל, מנור, דרור, כרמל, ליאור, ניר ויוגב.
כמו שאמר מורי שוורץ לפני מותו "כל עוד אנחנו מסוגלים לאהוב זה את זה, וזוכרים את הרגשת האהבה שהרגשנו, אנחנו יכולים למות מבלי ממש ללכת מכאן. כל האהבה שיצרנו עודנה כאן. כל הזיכרונות עודם כאן. אתה ממשיך לחיות – בלבותיהם של כל אלה שנגעת בהם וטיפחת אותם כל עוד היית כאן.
המוות מפסיק את החיים, לא את היחסים ".

 
יהי זכרך ברוך.
רעייתך, נילי וילדיך: ענת, אמיר, הילה, הדס.   22.10.2008
 
 

חברים מספרים

 
 
אורי היה קרוב משפחה שלי. אבי ז"ל ואמו של אורי ז"ל היו בני דודים.
את אורי הכרתי לראשונה בכיתה יוד. יצאנו לעזרה לקיבוץ בית ג'וברין. לפני היציאה אמרה לי אמי שיש לנו קרוב משפחה שהתגייס ביחד עם אשתו ועבר מעין כרמל המבוססת לטובת ישוב צעיר בית ג'וברין.
כילד ביישן לא אני הייתי צריך לחפש את קרובי הרחוק. אורי ונילי ארחו אותי בביתם כמיטב המסורת, באווירה ביתית ואבהית.
מאז וכל שנות הכרותינו היה אורי האבא הדואג ובכך לפעמים השקיע מאמץ וזמן רב ובלבד שלא יחסר לי ולכולם דבר.
ידעתי שאורי קשור ליחידה ויותר מזה כלום. זמן קצר לאחר בואנו ליחידה בשעה שהיינו בעת אימון גופני עם הפנים למטה (שכיבות צמיחה אינסופיות תחת ניצוחו של ניר ניצן) שמעתי מישהו אומר לניר ניצן: "תשמע, הבחור שם בפינה הוא קרוב משפחה שלי, אז דיר בלקום עליו". מיד זיהיתי את אורי האבהי, שלקח אחריות ודאגה לשלומי.
אורי ליווה אותי בשירות הצבאי בסדיר ובמילואים במשך שנים רבות. מדריך מקצועי, המבוגר האחראי, והאבא של כולם. (ציטוט": מה תגיד אמא שלך אם תחזור הבייתה מצונן?").
אורי היה אלוף בהווי המדורה. היינו מגיעים בסופו של יום  לנ.צ. סיום, עייפים ורק רוצים לישון. לפני שהספקנו לטפל בכלים, כבר הייתה אש, קפה וסיפורים.
אורי היה אחראי לכל. אף אחד לא הלך לישון. התקבצנו להתחמם, ללגום קפה ולשמוע סיפורי מורשת. בתנאים הכי קשים של רוח וקור, מדבר קרח, חושך צלמוות, אורי היה מדליק אש. בלי המדורה לא היה ערך לכל היום, היה אומר.
אורי היה מכונאי בגופו, נפשו ונשמתו. הוא הרגיש ושמע כל שינוי שהיה בכלי וידע לזהות את מקורו. תמיד היה אומר שזה יכול להיות בעיה כזאת או אחרת אבל מה שהיה הסביר בעיניו התברר כאבחנה הנכונה. 
אורי דאג לכולם מלבד לעצמו. תמיד אופטימי, מחייך, מספר סיפורים ושר שירים פגשתי אותו בימי מחלתו, לא ניכרה בו עייפות או פסימיות. אורי הסביר לי מה הטיפול שהוא עובר ומתי הוא מוזמן לניתוח. מבחינתו היה זה הסיום למחלה. כך גם אני התרשמתי. עד ששמעתי את ההודעה על מותו.
אורי השאיר בי את טביעת אישיותו החברית, החכמה והישירה.
אני מודה לו על כך.
יהי זכרו ברוך,
יורם וינר

 

 


ארבעה על הג'יפ הדוהר

מספר מילים על האיש שהובילנו בבטחה ובמהירות לפני שנים רבות, על אירועים שאפשר לספר.
על אחת מהתקופות בה שמש ז"ל התגייס לשרות מילואים ארוך, ואתם בבית נשארתם רעיה וילדים כמו בעוד מקרים דומים. אני חייל צעיר ומפקד על הג'יפ ששמש ז"ל נוהג בו, זה ג'יפ הציוד רק ארבעה אנחנו, על הג'יפ השני כמעט תריסר.
שועליו של
הכותרת לא מתאימה, היא פשוט באה ממילות השיר של אורי אבנרי,
צריך להיות "אריות אברם" או "לביאי אהוד" ובמקרה שלנו אולי "כפירי דודיק" (חלפי).
צוות דודיק בדרכו אל אותה ארץ דרומית  [כך היא מופיעה ב"חוצה גבולות" שיצא זה לא מכבר]. אנחנו צעירים בני עשרים בערך, ושמש כבר אז מעבר לגיל השלושים ולקראת הארבעים, עם ארבעה ילדים בבית. נהג וותיק ומנוסה, שהפסיק לספור את ביקוריו באותה ארץ דרומית ובמקומות אחרים שם מעבר לגבול. בשבילנו מין אבא טוב ושקט שנוכחותו מקנה יציבות.
ונושאים השלהבת
לא שלהבת של אש, באחת  הארוחות שלפני, עם הרמטכ"ל ועוד הרבה חשובים, ממערך החייל, על השולחן לפני כל אחד, שלוש צלחות וכך גם מזלגות וסכינים מכל צד, כפות גם. ואנחנו בני התיישבות וכפר, לא יודעים מה תחילה ומה אחר כך, שמש שכבר ראה עולם, מסביר לנו הצעירים, איך משתמשים ובמה, וכאן גם באה השלהבת, הרמטכ"ל מעשן סיגריות, רק מכניס אחת לפיו ואחד משלישיו קופץ עם מצית דלוק לשרתו, לי זה נראה מוזר במקצת, אבל כנראה שכך עולם נוהג.
והשביל מרקד
והשביל לא תמיד דרך סלולה וברורה, אני נזכר באחד התרגילים, אזור ג'בל ליבני, עוברים לתרגיל אש רועש בנסיעה מהירה. פתאום נפילה וקפיצה אדירה אחריה, על הג'יפ גם מפקד שבא לחזות באימון כמקובל, הוא נזף בשמש על "אי הזהירות" שבנהיגה כזאת. למחרת על הבוקר שמש מעיר אותי, בוא לבדוק את הבור שנפלנו אליו אתמול, נוסעים לאזור בתרגיל, ושם אנחנו רואים מחפורת טנקים שחצינו אותה לרוחבה, מה שבטוח שעצירה בתוכה הייתה מונעת יציאה בכל צורה שהיא. רק תושיית הנהג – שמש כמובן - וניסיונו העשיר במצבים ממין זה, הביאו ללחיצה חזקה על דוושת הבנזין וזינוק עצום אל מעבר למחפורת.
בדרך חזרה
בסיומו של לילה ארוך מאד באותה ארץ דרומית [יש לציין את דמיונו הפרוע של אהוד – שבמודל ערך לנו תרחיש דומה למדי] .  בדרך חזרה למסוקים שישיבונו בשלום ,,
שמש שואל מי רעב? ומוציא מתרמילו הקטן, שתמיד היה צמוד אליו, פולקה או רבע עוף שהכין מבעוד מועד מהארוחה שלפני, כיבד את כולנו {שלושה במספר} ואמר את העצמות לא לזרוק בשטח, לא משאירים סימן, תחזירו אלי לתרמיל.
ביטחון שדה מעל הכול
חג יחידה, 1973, בדרך אל על המסלולים, אני תופס טרמפ במכונית מהודרת רבת אנטנות ווילונות על החלונות, אני לא מכיר ולא מזהה את היושב ליד הנהג, ברחבה בפגישות וטפיחות על השכם, אני פוגש את שמש, הוא הכתובת הברורה בשבילי לזהות את האיש שלקח אותי טרמפ, אני מצביע עליו ושואל את שמש:  מי זה? שמש פותח את פיו לענות ואומר לי : זה נעצר לי על קצה הלשון !  הבנתי מיד במה המדובר ולא ניסיתי לחקור אותו עוד.
ביקור פצועים
אני שוכב ברמב"ם אחרי כיבוש שיא החרמון, פתאום מופיע שמש ואיתו ילדה קטנה, מסתבר שביתו הקטנה בלעה מטבע של עשר לירות, ובאו לערוך צילום, לוודא שאכן יצאה ואיננה עוד, כמובן שאם נמצאים ברמב"ם  אז גם מבקרים פצועים.
 
יהי זכרו ברוך
נמרוד חפץ
 

 

 

שמש שהכרתי

את שמש זכיתי לפגוש לראשונה כשהוא מילואימניק ותיק, אפוף מסתורין, בן זוג למילואימניק צעיר – יוסי ג'ינו.
שני אלה "הזקן" ו"הצעיר", האחד בן 33 והשני בן 23 הסתובבו ביחידה, תמיד עם חיוכים, צחוקים ומסתורין. נראה היה שיש להם את העולם שלהם ושום דבר אחר אינו מטריד אותם.
שאלתי את עצמי – מה יש ל"זקן" כזה לתרום פה בין הצעירים והמחוטבים איתם עבד. תשובה לא הייתה לי, אבל נראה שזה עובד.
לימים, קבלתי את ה"זקן" שברוחו היה צעיר ממני, כמדריך אישי לנהיגת שטח.
מאחר וכל הנושא היה קצת חדש בעולמנו הצבאי, נדרשו פתיחות רבה ומחשבה יצירתית לתפעול ופתרון לבעיות שצצו. שמש היה מוכן לכל, לא היה שבוי בשום מחשבה צבאית כובלת , מוכן לכל ניסיון שצריך לעשות, לכל השקעת זמן שצריך לתת, ותמיד עם חיוך ורצון אמיתי לעזור, לפתור ולהתקדם.
אצל שמש "הסיפור" היה חלק מהאישיות ועם הניסיון והוותק שלו, לא היה משעמם לרגע – סיפורים על רמת רחל, על הצנחנים, על הקיבוץ. לכל מקום שהגענו אליו, היה הסיפור המיוחד שלו.
שמש היה תמיד הכי מבוגר בסביבה, לא משנה מי נוכח ואיזו דרגה יש לו ובכל זאת השתלב בין כולם כצעיר החבורה.
את האימונים המשותפים, שמש כמדריך ואני כחניך, עשינו באינטנסיביות. היה זמן קצר להתארגנות, הנושא היה חדש לנו והיינו צריכים להגיע לתוצאות. השיטה הייתה לנסות כל דבר שעלול להופיע, הלימוד היה דרך הניסוי. שמש ליווה את כל השלבים. חלק מאימונים התבצעו בסיני הדרומי. נסיעות ארוכות לאזורי האימונים, עבודת לילה, רכב שלא תמיד נענה... אצל שמש התהליך לווה בסבלנות,חיוך והמצאת הפתרון. שמש פשוט נהנה להיות שם.
בהמשך, כשאנחנו כבר מילואימניקים, שמש המשיך כזקן החבורה ואחד מהחבורה – מדריך את הדור הצעיר, משתתף כנהג מבצעי בפעילות המיוחדת, תמיד זמין, תמיד מוכן, תמיד כשיר.
בהמשך, כשאני כבר מילואימניק ותיק בעצמי, אני פוגש את שמש ביחידה, משולב בפעילות מבצעית, עם חגור קרבי , נשק וכל הדרוש. מה, שמש, לא מיצית, לא היה מספיק?  זה בשביל הנכדים, הוא אומר, צריך תמונה אותנטית, ונוסע להמשך הפעילות.
נפגשתי עם שמש גם בקיבוץ עין כרמל. לילי, אשתי, בת עין כרמל והוריה חיה ומרדכי חברי הקיבוץ והיו בקשרים חבריים עם שמש. בביקורים המשפחתיים היינו נפגשים מדי פעם על המדרכות או בכניסה לערב ליל הסדר (בניצוחו של שמש). המפגש תמיד היה בין שניים שיש להם עבר משותף ועברו כברת דרך משותפת שאינה נחשפת ואינה נדרשת למילים. בשבילי זה היה חלק ממצע עליו צומחים החיים.
שמש בשבילי יישאר תמיד סמל והכרה לאיך הכל התחיל מכלום וצמח וגדל להיות מה שזה היום.
 
גדעון דרור
 
 
 
 
 
בשנה האחרונה לשרות הצבאי שלי ביחידה, טרם שעברתי לקבע, נבחרתי יחדד עם
קצין צעיר בשם חנן גילוץ לבחון,לבדוק או יותר נכון לתרגל נושא הרכב למבצעי היחידה.
נסענו לאדם בשם עמי רדיאן , כמדומני מפקד סיירת שריון לשעבר, נכה שנשרף בכל גופו
וממנו "שאבנו" חומר ראשוני על נסיעה בג'יפים בשטח. להזכירך , ביחידה היה "הנגר"
מלא ברכבי שלל כולל אופנועים , ברובם כלי רוסיים בלא שימוש.
 
עם שהתקדמו "עניני" המבצעים היה ברור שנהיה זקוקים לנהג נוסף מלבדי. הוחל בחיפושים
ואז הגענו לאורי רז  (ז"ל) מעין כרמל. מאז ולאורך שנים אורי (שמש) לא עזב את היחידה .
 הוא השתתף בהרבה מבצעים . יחד איתי היה ב: "סקיפיו","חניבעל". עם אליק "בקונסוליה"
(כולם במצריים) כך שמעתי כי כבר לא הייתי בארץ יצאתי לשליחות באנגליה.
 
  לכשחזרתי המשכנו לעבוד יחד ואורי היה אחראי ל"גידולם והכשרתם " של עשרות
  נהגים מבצעיים לימים גם עם דני דגן.כן היה שותף , כמדומני בהקמת " שלדג" עם מוקי בצר.
  הכרתי את אורי בעודי צעיר ממנו בכ- 10 שנים אך התפתחה ידידות עמוקה עימו ועם רעייתו
 נילי. כמדומני, ידידות שנמשכה גם עם גרושתי גבי. במבצעים הנ"ל במצריים המצביא היה אהוד
 ברק ומפקד הצוות היה עמית בן חורין (ז"ל). השתתפו צוות עמית ונספחים: עוזידיין ויוני נתניהו(ז"ל).
 המבצעים היו עמוקים מאוד ומסוכנים. הייתה בהם גם הראשוניות והחדשנות. אורי בנה "תורה
 חדשה", של נסיעה ונהיגה בשטח ובשרשרת של אימונים מפרחים אף דאג שניישם אותה בהצלחה.
 ב"סקיפיו" שקעתי ואורי חילץ אותי בגרירה. ב"חניבעל" הסתבר באמצע הלילה כי הייתה טעות
 וצריך להתחיל הכול מחדש. אהוד התלבט, האם "להתקפל" ולחזור ללא ביצוע או להתחיל שוב.
  שמש ניגש אליו ואמר לו משהו כמו: " תחליט מה שתחליט רק קח בחשבון שאני לא חוזר לכאן"
 לי הוא לחש: " אני חושב שעזרתי לו להחליט". כך היה, התחילו הכול "מבראשית" והייתה הצלחה
  גדולה גם במושגים היסטוריים.
 
  שני פרטים נוספים שזכורים לי היו : בסקיפיו נתקלנו בטנק מסוג "סטאלין" וברחנו. בחניבעל
  ה"תפוצץ" הרוטור במפלג של מנוע הג'יפ.אורי תיקן ה"רוטור" ב"חוט שפגת" שהיה לו ויצק עליו
  סיליקון שהיה לנו למכביר. הג'יפ נסע עוד מספר שנים עם הרוטור המתוקן כג'יפ אימונים
  והדבר הפך לסיפור מורשת קרב לנהגים למשך שנים רבות.
 
  מיותר להוסיף סיפורים על חוש ההומור האדיר של אורי והחיוך המתמיד שלו. בשנים
  הראשונות כרווק היה יועץ אישי בנושא "חתיכות" ונהג תמיד להגיד לי "אל תתאהב זה מפריע לך
  בנהיגה בשטח". הוא לימד אותי את ערכה של המשפחה ובמיוחד היחס האדיר , האהבה וההערצה
  לנילי אשר היה לי מודל לחיקוי. בתוך כך גם ניסה לשכנע אותי  שלא להתגרש מגבי.
    אורי היה אדם "נטול פוזה" צנוע ,אמיץ לב, בעל ידי זהב, אהוב עלי ועל חניכיו, ישר, הגון.
   השתתף בגדולי מבצעי היחידה ותרם תרומה משמעותית לביצועיה ברמה ההיסטורית.
   רבים מאיתנו נושאים את זכרו  באהבה ,בגאווה ובהערצה.
 
 
                                                              עם הרבה כבוד והערכה
 
                                                                יוסי ג'ינו.
 
חזרה לעמוד הקודם