אזולאי אורי ז"ל

אזולאי אורי ז"ל

רס"ן
בן מטילדה ומשה
נולד ב- כ"ד בחשון תשל"א,  23/11/7 בקריית שמונה
נפל בי"א בחשון תשנ"ז, 24/10/96
בן 26 במותו
נפל בעת מילוי תפקידו
הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בקריית שמונה
 
 
קורות חייו

בן מטילדה ומשה. נולד ביום כ"ד בחשוון תשל"א (23.11.1970 ) בקריית שמונה. אח תאום לאורלי אליה היה קשור במיוחד. הולדת התאומים הפיצה אור חדש בבית ההורים, שרק שנה קודם לכן שכלו את בנם הצעיר, יעקב , לאחר מחלה. אורי גדל, התחנך ובגר בקריית שמונה . את לימודיו החל בבית הספר היסודי "המגינים" המשיך לתיכון "דנציגר" בעיר.
כבן למשפחה בת אחת עשרה נפשות למד להסתפק במועט ולהפיק את המיטב ממה שיש והתבלט בצניעותו. אורי העריץ את אביו וספג ממנו את ערכי אהבת הארץ והזולת, אותם מימש בחייו ואף הנחיל לאחרים.
 
אורי היה נער פעלתן שהקדיש ימים כלילות לחיזוק גופו וללימודיו. הוא הצטיין בשני התחומים והאמין כי הדרך לשלמות משלבת גוף ונפש. במסגרת ענף האתלטיקה הקלה היה רץ למרחקים ארוכים, השתתף בתחרויות אזוריות וארציות ואף במרתונים.
בגיל ארבע עשרה גילה את הרוגבי, אותו ספורט נוקשה הצריך מהירות , כוח ומידה לא מבוטלת של אינטליגנציה. אורי הצטרף לקבוצת הרוגבי של הגליל העליון והפך לאחד מעמודי התווך שלה.
עד לגיוסו לא החמיץ שום אימון או משחק. לימים, שחסרו שחקנים והוא כבר חייל, היה מוזעק מקצות הארץ להשלים את הרכב הקבוצה ומיד אחר כך היה חוזר לבסיסו.
 
בעת החופשות נהג אורי לעבוד עם אביו בחוות הניסיונות במטעים, העבודה הפיזית הקשה, שכללה פריסת צנרת השקיה וקטיף בחודשי הקיץ החמים, לא הרתיעה אותו והוא גילה חריצות, נמרצות וכוח רב. על אף חוסנו הגופני היה אורי אדם רגיש ואהב לכתוב, בעיקר שירה. הייתה לו יכולת להביע בשיר את תחושותיו והרגשותיו בפשטות, בחוכמה ואף בהומור. מתוך יומנו": "אדם כמוהו כסלע\ מחלומות אין ספור לבבו מבקש לבקוע\ ומבפנים לבבו כבר נשבר\ ויראו כל הברואים\ כן גם סלעים נשברים". גם אביו העיד על רגישותו: "כשאורי היה בא הביתה לחופשה, היה מתיישב לידי ומרכין ראש.הבן שלי מטר שמונים גובה, עם עוצמה של אריה, היה יושב ונותן לי ללטף לו את השיער".
 
במחצית חודש אוקטובר 1988 התגייס לצה"ל. בתחילה הצטרף לקורס טייס, אולם מייד כשנודע לו על קבלתו לסיירת מטכ"ל, עזב את הקורס והצטרף ל"יחידה", "כדי להישאר עם הרגליים על הקרקע ", לדבריו.
תקופת שירותו בסיירת מטכ"ל עלומה ואסורה לפרסום. אורי של אותה תקופה הפך מילד עליז ותעלולן לברנש מסוגר שאינו שש לדבר על שירותו הצבאי ואינו מנדב פרטים על פעילותו. חבריו העידו כי גם ביחידת עילית זו בלט בעצמתו, בפיקחותו ובנחישותו לבצע כל משימה. ואף הקשה ביותר.
בטרם סיים את שירותו הסדיר נשלח לקורס קצינים וחזר ליחידה כקצין פח"ע. אותה תקופה החלה רצועת עזה לגעוש. אורי שהבין כי עיקר הפעילות מתרחשת ברצועה, ולמרות אהבתו לסיירת מטכ"ל ולאנשיה, החליט לעזוב את היחידה ולהצטרף ליחידת המסתערבים "שמשון" כמפקד פלוגה, באומרו: "אני רוצה לשרת היכן שבאמת צריכים אותי". מפקד 'שמשון' שקיבל את אורי ליחידה סיפר: קלטתי שיושב מולי מישהו מקליבר לא שיגרתי – אגדה בחייו...".
באחד הריאיונות העיתונאים שנערכו בהקשר לפעולותיה של יחידת המסתערבים התבטא אורי: "אני יודע שאני עלול למות ואני מוכן לזה". בריאיון אחר הוסיף ואמר: "אנחנו מקצוענים, אנחנו לא חיילים שנבהלים מזריקת אבנים ופוגעים בילד או בנער שזורק אבן. אנחנו יודעים לחדור בין אלו מבלי לפגוע בהם ולהוציא את המחבל שביניהם".
כך נחשף פן נוסף באישיותו של אורי: מפקד נועז הדואג לחייליו עומד בראשם ומחנכם לאנושיות ולמתן יחס הוגן לאוכלוסייה המקומית.
אורי היה שותף למבצעים רבים ברצועת עזה והצליח עם צוותו ויחידתו לשים ידיים על מבוקשים ומחבלים רבים.
 
עם הפינוי מעזה התפרקה יחידת המסתערבים. אורי, ששמו הילך לפניו כקצין מצטיין ושזכה להערכה גם בדרגים הבכירים ביותר, החליט להתנדב לצנחנים ולשמש כמפקד פלוגה, מתוך רצון להיות קרוב ללוחמים ולפעילות. ביצע תפקיד זה במשך שלושה מחזורים ברציפות.
בתחילה פיקד על פלוגת טירונים בגדוד 'פתן', שם העניק דוגמא אישית גבוהה וגילה אחריות אישית, מקצועיות ומסירות.
לאחר שנהרג חברו שהיה מפקד פלוגה,קיבל על עצמו את הפיקוד והביא את הפלוגה לסוף המסלול.
בתפקידו האחרון קיבל לידיו פיקוד על הפלוגה המסייעת בגדוד 'צפע'.
הפלוגה שסבלה מאבדות ומצבה היה ירוד, עברה תהליך של שינוי קיצוני.
אורי, שהתנגד למסורת ולנהלים עליהם גדלה הפלוגה התחיל לבנותה מחדש בדרך שונה,הצליח לשקם את הפלוגה ולהובילה קדימה, לגבשה ולהפכה לפלוגת איכות.
בריאיונות עיתונאיים מספרים חייליו בהערצה כיצד תרם שתיים ממשכורותיו למימון הקמת מועדון לחיילים. הם למדו להעריץ את יושרו, מסירותו ושאיפתו לשלמות וכיבדו אותו כאב.
אורי היה אכפתי, קשוב לחייליו העניק להם תשומת לב ודאג לשלומם. תחת פיקודו מילאה הפלוגה משימות ברמה של סיירת מובחרת.
 
בסוף חודש נובמבר 1992 החל לשרת במסגרת צבא הקבע. בד בבד עם שירותו בצנחנים נערך אורי לקראת יציאתו לקורס טרור מיוחד בארצות הברית, המשך לקורס הממושך בו השתתף בעת שירותו ביחידת 'שמשון'. לאחריו היה אמור להצטרף למסלול 'אופ"ק' המיועד לקצינים מצטיינים, לצאת ללימודים אקדמאים מטעם הצבא ולחזור לעמדות פיקוד בכירות.
גם בחייו האישיים ראה אורי עדנה, הוא עמד להינשא לחברתו סלעית ולהקים בית בישראל.
כמי שגדל במשפחה ברוכת ילדים, שאף להקים משפחה גדולה משלו, שתתגורר בחווה בנגב ותעסוק בחקלאות.
ביום י"ב בחשוון תשנ"ז (24.10.1996 ) בעת שיצא עם פלוגתו למארב, סמוך לעיירה הלבנונית עיישיה ובאזור מוצב "ברוש" בגזרה המזרחית של אזור הביטחון, דרך אחד החיילים על תייל ממעיד, אשר גרם להפעלת שרשרת מטעני נפץ. אורי והקשר, סמ"ר תום קרין אשר הובילו את הכוח, נפגעו מאחור ונהרגו מיד.
עוד ארבעה חיילים נפצעו, מהם שלושה קשה.
אורי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית שמונה והוא בן עשרים וחמש.
הותיר אחריו הורים , חמישה אחים – אילן ,גיורא, רונן, איתן, וגדי ושלוש אחיות – אורלי, יעל והדר. הועלה לדרגת רס"ן לאחר מותו.
שר הביטחון יצחק מרדכי ספד לו:"אורי הוא מתפארת הבנים של קריית שמונה.אני זוכר את השנים הרבות שבהן שירת ביחידות המיוחדות של צה"ל, תמיד במקומות הכי מסוכנים.
מדובר במשפחה לתפארת שכול בניה לוחמים".
 
אלוף – משנה בני גנץ, מפקד החטיבה המשיך וספד: " יש לי בן, בן ארבע. כשהוא יגדל ויהיה חייל, אני רוצה שיהיה לו מפקד כמו אורי... בכול שנותיי בצבא לא פגשתי אדם שמגלה בדמותו את האידיאל הזה, הן התחום האנושי והן בתחום המקצועי. הוא היה מתחשב, מסור מקשיב וחם, אבל בו בעת מקצוען נדיר. לוחם ברמה בלתי רגילה, שילוב כזה קשה למצוא... לא היית איש של דיבורים, אתה היית איש של מעשה ואומרים עליהם, על האנשים הגדולים, שהם אנשים שמעשיהם רבים מאמירותיהם, ואתה, אורי, היית כזה – איש גדול באמת".
 
במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל דאז, רב אלוף אמנון ליפקין שחק: "אורי שירת כמפקד פלוגה בגדוד 'צפע' של חטיבת הצנחנים, ותואר על ידי מפקדיו כקצין בעל יכול פיקודית גבוהה שבלט בכושר מנהיגותו, ושימש דוגמא לסובבים אותו בדרך בה פעל. אורי העמיד סטנדרטים של מצוינות לכל הבאים אחריו, והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחייליו כאחד".
 
מפקד היחידה כתב למשפחה : " אורי היה מפקד מיוחד, אך קודם כל היה אדם וכך התייחס לחייליו ולמכריו, קודם כבני אדם ורק אחר כך כחיילים. אורי השקיע את כול מרצו, את כל זמנו ולבסוף הקריב גם את חייו בדרך בה האמין. דרך מושלמת של אדם מושלם, אשר החיילים והמפקדים הזוטרים והבכירים למדו ממנה המון. בחדרו של אורי הייתה כתובה המטרה: "להוביל,ליזום, לשמש דוגמא ומופת ולנצח". ואכן, כזה היה אורי. הוא הוביל בכל אשר עשה, סחף אחריו בכריזמטיות את כולנו, מפקדים וחיילים כאחד. הוא יזם במישור המבצעי ובמישור הערכי ושימש דוגמא ומופת בכל אשר עשה. אורי היה מפקד נערץ, מפקד אשר יצר נורמות גבוהות ביותר בגדוד, טיפח דור המשך בכלל החטיבה, וכול זאת בדרכו המיוחדת, מתוך אהבה ודאגה לכולם – לחיילים,למשפחתו ולחבריו."
 
לאחר מותו הוקמה עמותה להנצחתו אשר הקימה לזכרו בית כנסת. הקיבוץ הדתי הוציא חוברת זיכרון ובה קווים לדמותו של אורי, מכתבי חברים, מפקדים ופקודים.
בעיתונות נתפרסמו כתבות נרחבות ובהן עדויות של אישים, קרובים ועמיתים לשירות, המתארים את אישיותו המיוחדת של אורי ואת נסיבות מותו.
 
נשיא המדינה, עזר ויצמן מעיד: "פגשתי את אורי לפני שנה בשכם. הבנתי שהוא לא יצא הביתה יותר מחודש על פי החלטה שלו, מיד ביקשתי מקצין בכיר שיורה לו לצאת, ודרשתי שידווחו לי".
 
משפחתו של אורי קיבלה מאות מכתבים אחרי נפילתו. רבים מהכותבים היו אנשים אשר לא הכירו את אורי בחייו, אך למדו להעריצו מהכתבות שהתפרסמו אודותיו.מתוך המכתבים "היום, כמפקד מחלקה , אני מצדיע לאורי על כך שהוביל דרך חדשה של "גידול" לוחמים: לא עוד אטימות, קשיות לב ו"ראש קשה". איך אמרת?... 'חיילי ילמדו דרך הראש ולא דרך הרגליים'... על אף הקשיים שבדרך התמדת וגידלת חיילים למופת".
"האדם הצנוע כל כך, אשר עצמתו הרוחנית והפיזית קורנת מבין שפתיו הן בדיבור והן בחיוכו... איזה טוהר מידות אורי שידר לעבר כולם, ואיך ללא קול צעקה כמפקד ובצורה הרגועה, הבטוחה והפשוטה ביותר הוא סחף אחריו את כולם. איזו גאווה זאת הייתה לשהות במחיצתו..."
"גרמת לי להרגיש שלהיות לוחם,לתרום למדינה,לביטחון העם,לתת מעצמך בכל,זה הדבר שנותן את הסיפוק הגדול ביותר שקיים עלי אדמות."
"אם ארצה לסכם את תקופת שהותך בפלוגתנו בצורה הכי קצרה וממצה ואתחייב בשתי מילים, אומר: רוח סערה! למה רוח? רוח,שכן באותה מהירות שהגעת אלינו, כך גם עזבת אותנו בפתאומיות. למה סערה? סערה, כי רק סערה חזקה מאוד יכולה בתקופה כה קצרה להשפיע ולהטביע את חותמה בצורה כל כך משמעותית..."
 
משפחתו של אורי קיבלה תעודת הוקרה וכבוד מאת האלוף גדעון שפיר, ראש אגף כוח אדם בצה"ל, בה נכתב בין היתר: "אורי ראה את שירותו כשליחות ונשא בה במסירות ובאהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו".
 
חזרה לעמוד הקודם