מאיה ירון ז"ל

מאיה ירון ז"ל

סמ"ר 4636710
בן אברהם וחנה
נולד בי"ט בטבת תש"ל, 28/12/69
בפתח-תקווה
נפל בי"ד בניסן תשנ"ד, 17/4/92
בן 22 במותו
נפל בעת מילוי תפקידו
הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בסגולה
 
 
 
סיפור חייו

בן חנה ואברהם. נולד ביום י"ט בטבת תש"ל (28.12.1969) בפתח תקווה. ירון גדל וחונך לאהוב ולכבד את כולם. כך היה בגן הילדים ובהמשך בבית-הספר. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי ע"ש שיפר, אחר עבר לחטיבת-הביניים בפתח תקווה. בהגיעו לכיתה ט' המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון-המקצועי 'אורט לובינסקי' בבני ברק. ירון הצטיין בלימודים ורכש את מקצוע מכונאות הרכב. גבוה, שקט ומחייך, ילד טוב, נשמה של זהב, אהב אוכל ערב לחיך, ובדרכו כיבד צעיר וזקן. כך מפי חבריו.
בשלהי ינואר 1988 גויס ירון לשירות חובה בצה"ל. הוא עבר טירונות כללית, ובהתאם למקצועו שובץ לחיל-החימוש. הוא נשלח לקורס השלמה בהיכרות הרכב הצה"לי וסיים אותו בציונים גבוהים. מפקדיו העידו עליו, כי היה בעל משמעת עצמית גבוהה, מסור, חרוץ, ויעיל מעל המקובל. הוא סופח כמכונאי רכב ליחידה מובחרת בחמ"ן. 
מאוחר יותר נבחר כחייל מצטיין וייצג את היחידה בפני מפקד החיל. את תפקידיו המשיך תוך שהוא קונה לעצמו מקום של כבוד והערכה.
עם שחרורו מצה"ל החל לעבוד עם אביו בענף הבנייה. הוא התמסר לעבודתו בכל רמ"ח אבריו וידע כיצד לפנות ולהקשיב לכל הסובבים אותו בכל אתר שבנה. תחביביו העיקריים של ירון היו אופנועים ורכב שטח. הוא אהב מאוד לטייל בארץ, אם ברכב ואם ברגל וכן אהב את הים ואת הבילויים בו. הוא האזין למוסיקה שקטה. בתחילת אפריל 1992 נקרא  לשירות מילואים. ביום י"ד בניסן תשכ"ב (17.4.1992) נפל ירון בעת מילוי תפקידו. הוא נפצע אנושות בתאונת-דרכים שאירעה באזור עין המערה ואושפז בבית-החולים סורוקה, ולאחר מאבק נואש נפטר.
ירון הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בפתח תקווה. הותיר אחריו הורים, וארבעה אחים - יצחק, יובל, יריב, ויעקב. בן עשרים-ושלוש היה במותו.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה בין השאר: "בירון ובדרך עבודתו ביחידה מגולמים רבים מהערכים עליהם אנו מחנכים. את ירון בחרנו כבודד מתוך רבים מחיל החימוש והצלחנו לנטוע בו מעורבות, אחריות והזדהות עם היחידה. הוא גילה לאורך כל הדרך רמה מקצועית מעולה, רוח טובה ומוטיבציה גבוהה." מתוך דברים לזכרו:"ירון תמיד ביקש לקבל על עצמו את המשימות הקשות יותר על-מנת להקל על אחרים, וזאת תוך צניעות ושקט שכה איפיינו אותו. לילות שהפכו לימים, רגעי מתח שלפני ותוך כדי ולאחריהם, ובסיום חיבוקים, טפיחות שכם, תקיעות כף וקריאות שמחה שזר לא יבין זאת. אנו, חבריך ומפקדיך, ממשיכים באותה דרך שכה אהבת ללכת בה."

 
 
חזרה לעמוד הקודם