מירון יובל ז"ל

מירון יובל ז"ל

טוראי
בן זיוה ודב
נולד בכ"ט באדר תש"י, 18/3/50 בכפר ויתקין
נפל בה' באב תשכ"ט, 20/8/69
בן 19 וחצי במותו
 נפל בעת מילוי תפקידו
הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר ויתקין
 
 
 
סיפור חייו

בן דב וזיוה. נולד ביום כ"ט באדר תש"י (18.3.1950) בכפר ויתקין. למד בבית הספר היסודי בכפר, בבית הספר התיכון האזורי בעמק חפר ולאחר מכן בבית הספר החקלאי כפר גלים. הוא היה בעל חוש מפותח ליופי ולנוי ושלח ידו בכתיבת שירים ופזמונים. הייתה לו שמיעה מצוינת, יד קלה לציור ולשרטוט והיה מצוי אצל מכשירים, מכונות ואביזרים שונים. בזמנו הפנוי עסק בכל מה שניתן מוך חדוות יצירה ואהבה גם יחד.
יובל גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1967 והצטיין בקרב. חייל מסור וחבר נאמן, היה אהוב על כל מי שהכיר אותו.
אור ליום ה' באב תשכ"ט (20.7.1969), נפל בקרב על האי גרין באזור מפרץ סואץ.
למחרת נפילתו הספיד שר הביטחון, משה דיין, את יובל ואת חבריו ואמר:
"בנים אלה, אשר ככה חיים, ככה לוחמים וככה מתים הם הדבר הנפלא ביותר שיש לנו בחיינו – בחיינו כהורים, כחברים ובחיי ישראל כאומה.  יש מאורעות פשוטים שהופכים במרוצת השנים והדורות לאגדה. בנים אלה הם אגדה שהייתה למציאות, חלומו של עם, עם גולה, דווה ומושפל, חלום שהיה למציאות – מציאות של עצמאות, של מולדת, של ירושלים, של יישוב ההר והמדבר, של מים ושל עצים ופרחים – אבל גם מציאות של דם, של קרבות, של לוויות, של גופות נקובי כדורים, השבים אלינו עם שחר נישאים באלונקות וכל מה שנותר לנו הוא לאמץ אותם אל לבנו, לחבק אותם בכאב עמוק מנשוא, באהבה שאין לה מילים ובידיעה שאין לנו דבר קרוב מהם, יקר מהם...".
 וכך סיים את הספדו:
"הורי הבנים הנופלים במלחמה! לא לנחם כי אם להיות עמכם – באבל אנו כאן, להיות באבל זה יחד בכל לב ונפש!"
 
מפקדו של יובל אמר על קברו של יובל:
"נפגשנו לראשונה לפני חצי שנה ועלי לומר כי לא במהרה עמדתי על אישיותו ותכונותיו של יובל. אך דבר אחד בלט מיד: יובל היה מרכז חברותי איתן במשפחת הלוחמים שלנו ובה במידה היה שתקן ורציני בשעת אימונים. היו לו ידיים טובות ובטוחות כשאחז בנשק, או כשזרק רימון ואין לי ספק שכאלו היו ידיו גם כשאחז בכלי עבודה כשחיטט בקרבי מכונה או אחז בהגה. בשיחותיי הקצרות אתו גיליתי בו בגרות שהפתיעה לעיתים וגם יושר מוחלט בלי פשרות. יש שריתקתי אותו למספר שעות למחנה, אך מעולם לא ניסה לנצל שכחה או ויתור שלי. כשהטלתי עליו עונש היה בא אלי ל'מועד הפירעון' ומזכיר לי פן אשכח. תכונות אלו שלו – היושר, הבגרות והכבוד העצמי – הרשימו אותי ביותר. תמיד דייק ביותר כאשר תיאר את מעשיו, או את שגיאותיו – והדוגמאות רבות אין ביכולתו של מפקד להביע במילים את חיבתו או אהבתו לפקודיו, אך דע יובל: אהבנו אותך מאוד. משפחה אחת אנחנו, משפחת הלוחמים ביחידה וכל הקשיים והניסיונות מלכדים אותנו עוד ועוד ומהדקים את הקשרים.
גדול הכאב במשפחתנו ואין ביכולתנו להשיג את גודל כאב הוריך, אחותך וכל בני משפחתך.
מותך היה מות גיבורים.
אין ניחומים בפי".
 
 
 
                                                                                                               
19 ביולי 2019, אזכרה ליובל, במלאת 50 שנה לנפילתו בקרב, באי גרין
 
50 שנה עברו מאז יצאנו בלילה חשוך, ישובים בסירות גומי, ויעדנו הוא המבצר על הסלע הקרוי האי גרין, במפרץ סואץ.
היינו חיילים במסלול האימון ביחידה, צוות אמיתי, התאמנו במשך שבוע עם השייטת, לחמנו כשעה, חזרנו הביתה כשיובל לא אתנו יותר, נמרוד פצוע קשה – ואנחנו מאז אחרים, כצוות וכל אחד בדרכו.
במשך שנים היתה ההתכנסות כאן, ליד קברו של חברנו יובל, ביטוי של הזדהות ושותפות גורל עם הוריו, זיוה ודב, עם אחותו רזיה ועם כל בני המשפחה והחברים שכואבים את נפילתו וחשים בחסרונו.
נענינו מיד, באופן טבעי, ליזמתו של אורי דודו של יובל, ואנחנו שוב כאן, מציינים יובל שנים לנפילתו.
אני מבקש לומר כמה מלים המבטאות את תחושותי האישיות, לא כנציג הצוות, אלא כאחד מחבריו של יובל, שהספיק להיות אתו מעט, ובלעדיו הרבה יותר.
אפשר להיזכר בהספד של הרמטכ"ל דיין, על קברו של רועי רוטברג בן ה-21, שנרצח ביום בו עמד להינשא לבחירת לבו בקיבוץ נחל עוז. ואני מצטט, במקוטע: "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו?...הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו, חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים ודרוכים"
והוא ממשיך :"זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".
והוא מסיים :"רועי – האור בליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אזניו ולא שמע את קול הרצח האורב".
ואפשר לעיין בכתבה שפורסמה בחג הסוכות 1993 :דויד גרוסמן – לדמיין את השלום". דויד גרוסמן כתב את הדברים שבועיים לאחר טקס החתימה על הצהרת העקרונות במדשאת הבית הלבן, 6 ימים לאחר אישור ההסכם בין מדינת ישראל והארגון לשחרור פלסטין בכנסת, 13 שנים לפני נפילת בנו אורי במלחמת לבנון השניה.
 
כאן אקצר ואצטט משפטים ספורים מתוך הכתבה המטלטלת, מעוררת למחשבה ומשרה תקווה:
"אולי החיים הממושכים במצב של מלחמה גורמים לנו לשכוח דברים פשוטים. הרי כשם שיש בנפש האדם קווים ונטיות של תוקפנות וחשד כלפי הזר, יש בה גם רצון טבעי להיפתח אל האחר ולהתוודע אליו"
"מוקדם לדבר על אמון. לא שלנו בהם ולא שלהם בנו. אמון יוכל להיווצר רק מרגע שייכון השלום.    אז ורק אז ייזרעו הזרעים הראשונים שלו. וכל יום של אי-שלום רק מרחיק את הרגע הזה. כל אדם שנפגע מן הסכסוך, כל ילד שמתייתם, כל בית שיש בו מגורש, או מת – מרחיקים בעוד יום את תחילת הסיכוי. או בעוד דור". והדברים האלה מתכתבים עם דברי הרמטכ"ל דיין ומציעים חלופה אחרת – לבחור את דרכנו ולא להיות נתונים לחסדי הגורל. וגרוסמן ממשיך :"וזה יהיה האתגר הגדול: ללמוד לחיות חיים שאינם מוגדרים על ידי עוינות ומצב מלחמה, והשקפות שאינן מעוצבות על ידי פחד המוות". גרוסמן מציע לנו, בזהירות, להתבונן "איך ההכרח להיות – במשך שנים רבות – אויב נוקשה וערמומי יותר, חשדן ואכזרי יותר, ממית משהו בתוך הנפש. איך הוא נקרש, כמו מסכת מוות פנימית, על התודעה, על הרצון, גם על השפה". והוא מוסיף ושואל: "איך נסתדר בלי אויב אחד, ברור, מוגדר שנגדו מופנות האגרסיות ובאמצעותו מלכדים את השורות? מי יודע, אולי דווקא העדר של אויב כזה, יגדיל את מינעד ההתייחסויות שלנו אל כל זולת שהוא?   אולי נהיה רגועים וסלחניים יותר, אנושיים קצת יותר זה אל זה. נלכדנו לתוך פרדוכס: שרדנו כדי לחיות, והגענו למצב שכעת אנו יודעים לחיות כדי לשרוד, לא יותר מזה".
 
איננו מכונסים כאן לדיון פוליטי, או אסטרטגי – אנחנו חבריו של יובל, הכואבים את נפילתו בגיל 19, המבינים את האובדן שאין לו פיצוי – אובדן הסיכוי שהיה לו לחיות, לאהוב.  
                                                                      
בשנים שבנינו את חיינו, כל אחד את זהותו המקצועית, את הזוגיות, את ההורות, היו דב, זיוה ורזיה חלק מן הצוות, חלק מאתנו. לא הפנמנו במלוא העומק את משמעות היותם משפחה שכולה על חיי כל אחד מהם לחוד ועל כולם כמשפחה. ראינו את השבר הגדול, חיבקנו אותם, כוחנו היה קטן מכדי לתת מזור לנפש המיוסרת, לעצב הגדול על החסר של יובל.
 
אני מבקש להביע כאן, על קברו של חברי לצוות, ובאזניכם, משאלה גדולה – שנשכיל לבחור את הצעדים הקטנים והגדולים כדי לנתב את חיינו, את חיי ילדינו ונכדינו במסלול אחר -
של תקווה, של שלום.
 
אני מתחייב להשקיע ולהיות פעיל כדי לאפשר לתקווה הזאת להתגשם.
בשיר לשלום אנחנו שרים :"אל תביטו לאחור, הניחו להולכים"
אבל מיד :"אל תגידו יום יבוא הביאו את היום"
זכרך אתנו, יובל, וכדברי הנביא ירמיהו : "כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד".
את תוכן הדברים יש לכל אחד מאתנו הזכות, והחובה, לבחור.
 
יורם הלוי                                               
חזרה לעמוד הקודם