שפרן שמרי ז"ל

שפרן שמרי ז"ל

סמל
בן יוכבד ורן
נולד בד' בחשון תשל"ג, 12/10/72 בנצר סירני
נפל בט' בחשון תשנ"ג, 5/11/92
בן 20 במותו
נפל בעת מילוי תפקידו
הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בנצר סירני
 
 
סיפור חייו:
 
בן יוכבד ורני. נולד ביום ד' בחשוון תשל"ג (12.10.1972) בקיבוץ נצר סירני. אמו מספרת: "שמרי נולד לפנות בוקר, במפגש בין הלילה ליום. הוא פרץ החוצה בשאגות קרב, עם שתי רגליים עקומות, הנושקות זו לזו ועם מרץ להפוך עולם. הוא נרגע כשהשכיבו אותו על בטני ואני חיבקתי אותו ברכות. ילד שרץ תמיד קדימה. לא פחד משום דבר וסקרנותו הובילה אותו לכל מקום שרצה. מה שהרגיע אותו יותר מכל אלו היו הסיפורים - יכולנו לשבת שעות ולספר לו ואז עיניו היו בורקות ומוחו פתוח לקלוט. ילד חרוץ, מוכן תמיד לעזור ומציע את עצמו לכל משימה. אהב לטייל. הטבע והשדות משכו אותו והוא, באנרגיה הרבה שלו, בלע מרחבי אין-סוף. שמרי היה בעל קליטה מהירה ומחשבה חדה. לשבת הרבה זמן במקום אחד - לא ידע, כל הזמן היה צריך להיות בתנועה, בעשייה ולהפעיל את גופו הגמיש.
שמרי רכב על סוסים - כל יום היה רץ ל'חוות נעם', מנקה , מטפל ורוכב. הוא השתתף בתחרויות בקפיצות מכשולים והיה כגוף אחד עם הסוסה, שנשמעה לו בכל. הייתי עומדת ומגהצת לו את החולצה הלבנה שייראה במיטבו והוא הקפיד על כל מרכיב קטן שבקטנים לקראת התחרות. הוא היה 'משוגע' לסוסים. משהייתו הרבה בשמש צמחו על אפו נמשים רבים ושערותיו הזהיבו - ילד של טבע. שמרי צמח לגובה בסוף כיתה ט'. לאחר ניתוח אפנדיציט שעבר ובעקבותיו סיבוך בריאות שנגרר לאורך זמן עם סבל רב - פתאום נער גבה קומה, בוגר ומאורגן. הוא הצטיין בלימודים ולקח את הדברים ברצינות. כל מה שעשה עשה ביסודיות רבה ובריכוז רב ושום גירויים מבחוץ לא יכלו להפריע לו אם החליט לעשות משהו. אהבת חייו היתה אילת, בת כיתתו מנען. מכיתה י"א נקשרו זה לזו והיא היתה חשובה לו מכל. גם ההפסקות שגזרה עליו לא יכלו לה, הוא התמיד באהבתו כי רבה והחזיר אותה אליו. הכל התחיל ונגמר באילת ובחזהו הרחב היה לה המקום הראשון.
לאחר שהחלים ממחלתו, נכנס למערכת אימונים לקראת הצבא. חלומו היה להגיע לסיירת מטכ"ל והוא התמיד בפיתוח כושרו הגופני. הלך ללמוד קארטה בראשון לציון ופעמיים בשבוע לאחר הלימודים נסע לאימונים עם הבגד הלבן והחגורה שצבעה השתנה משלב לשלב. שמרי הגיע לחגורה חומה ואחת מתוכניותיו לאחר השחרור היתה להמשיך לחגורה שחורה. הוא היה עושה 'קאטות' על הדשא לפני הבית בתנועות רחבות וארוכות מלוות בקולות וצעקות. נושא עבודת הגמר שלו היה השוואה בין שני סגנונות קארטה והוא השקיע בה את מיטבו אם בחקירה וכתיבה ואם בהכנת שתי הקאטות שעליהן נבחן בביצוע. הכל היה צריך להיות מדויק ומושלם במאת האחוזים. יעיד על כך כתב ידו. הוא צייר כל אות בשלימות וסידר אותן זו אחר זו באחידות מושלמת. שמרי היה רץ בשדות, עושה כושר ושוחה בבריכה שעות. כולם ידעו כששמרי נכנס לבריכה אבל אף אחד לא ידע מתי יצא. הוא דרש מעצמו הרבה ואהב את המאמץ והצורך להיות טוב. שמרי אהב אותנו, את כולנו ותמיד נתן לנו להרגיש כמה אנחנו חשובים בשבילו. הוא היה עדין ומאוד-מאוד רגיש, מלא נשמה ולב חם לכולם. שמרי צמח וגדל, גופו התרחב והיה נעים להביט בו. עיניו הביעו רוך וגופו תמיד היה דרוך לעשייה.
שמרי לא רצה ללכת לשנת שירות, הוא מיהר להתגייס לצבא. הוא רץ לצבא הכי מהר שיכול. הוא עשה זאת - הוא סיים מסלול עם גאווה רבה אבל בצניעות האופיינית לו. את סמל היחידה נתן לי למשמרת: 'זה מגיע לך, אחרי שטיפלת בי כל-כך הרבה'. שמרי סבל מאוד מבעיות ברגליים ובסופי שבוע חשף את רגליו לטיפולי. בעודו ישן, פתחתי, שאבתי, מרחתי, חבשתי, שהרגליים יהיו מוכנות לעוד שבוע. הוא היה חייב להצליח ובכל מחיר והוא הצליח ואנחנו שמחנו איתו.
חגגנו לשמרי יום הולדת עשרים, אמנם קצת באיחור, ביום רביעי 4.11.1992, בביתנו. הכנו סעודה כיד המלך, כמו ששמרי אהב ואני עמדתי בפתח ושמרי הציג לי את כל חבריו לצוות. כל הערב שמרי צחק והיה מאושר ואנחנו עימו. לקראת שתים-עשרה בלילה החבר'ה החליטו לחזור לבסיס כי עוד באותו הלילה היו אמורים לרדת דרומה לתרגיל. היה לי קשה להיפרד משמרי, רציתי שיישאר עוד וזאת לראשונה במשך שירותו בצה"ל. לא היה לו מעיל לצאת לשטח ואני דאגתי והוא ענה לי, כמו שתמיד נהג לומר 'אמא, אל תדאגי, אני כבר אסתדר, יהיה בסדר'.
ושמרי לא חזר.
שמרי נהרג ביום ט' בחשוון תשנ"ג (5.11.1992) בצאלים שבנגב, בשש וחצי בבוקר בתרגיל של היחידה.
ואנחנו נותרנו בלי החיוך, בלי שמחת החיים ובלי האהבה הרבה - הפכנו בן-בוקר למשפחה שכולה - רני ויוכי - הורים שכולים, שרון, שחר ויניב, שחם ושיר - אחים שכולים. וכולנו אהבנו את שמרי ושמרי אהב את כולנו.
 
חזרה לעמוד הקודם