אורן קולינס, ממובילי הקורס, מספר על חוויתו כמנטור

 

הסיבה שהחלטתי להצטרף לתכנית המנטורינג הייתה בראש ובראשונה בשביל עצמי. רציתי פעילות שלא קשורה לעבודה, לא למשפחה ולא קשורה לכסף (....אתה יכול לעזוב את הקיבוץ אבל הקיבוץ לא יכול לעזוב אותך). ידעתי שהתכנית היא מול אנשים צעירים ומהניסיון שלי בחיים זה תמיד מבטיח עניין, חשיבה אחרת, יצירתיות, הפתעות, אתגר ומידה מסוימת של תום, דף חלק והכי חשוב....הזדמנות.
 
אהבתי את הגמישות שהתכנית מאפשרת, את המצע לזרום עם החניך כמעט לכל כיוון שבו הוא חפץ עם גבולות גזרה סבירים שמונעים התבדרות. דווקא החובבנות שלנו כמנטורים היא יתרון. לא יושב מול החניך "מאמן אישי". יושב אדם, עם ניסון חיים שכבר צבר הרבה יבלות ברגליים אבל ממשיך ללכת זקוף...ולחייך. זוהי העוצמה של המנטור. תפקידו של הפסיכולוג בתכנית מבחינתי מאד חשובה, והתייעצתי איתו מספר פעמים רק לשמוע את מה שכבר ידעתי...זה בריא, ההתלבטות מחזקת, וצביקה נמצא שם לעזור.
 
ועוד מילה על חששות:  אופן טבעי יש לחניכים חששות. שמתי לב שהם נכנסים לתכנית עם פרופיל נמוך, ביישנות ומאין יראת כבוד למנטור (...שאך זה ירד מהאולימפוס). האמת, למנטורים יש לא פחות חששות ולא פחות ספקות לגבי היכולת שלהם לתמוך ולתרום להצלחת התהליך. הרגשתי את זה על עצמי וראיתי את זה על האחרים וארשה לעצמי לומר שהחששות הן הדדיות. ולכן, יש כאן תנאים מצוינים לצאת לדרך! אין כאן מקצוענים ואין חובבנים, יש שני בני אדם שיוצאים למסע ובסיום יש רק מנצחים.
 
המעז (להצטרף) מנצח...
 
אורן קולינס
 
חזרה לעמוד הקודם