הזיכרון שלנו - מדברי המשפחות, יום הזכרון 2015

 
זהר ליניק ז"ל - זהר נולד ב9.3.1949, גדל והתחנך ביהוד, בתקופת התיכון עבר למוסד החינוכי חוף השרון בקיבוץ יקום. לאחר הלימודים יצא לשנת הדרכה במסגרת תנועת "השומר הצעיר" בקן קריית חיים. באוגוסט 1967 התגייס ליחידה לצוותו של עמית בן חורין ז"ל. ב - 5.3.1949 זהר נהרג במהלך תאונת אימונים יחד עם דוד בן חמו ז"ל חברו לצוות.
 
 
יעקב עמית ז"ל - יעקב נולד ב- 29.3.1968,  גדל והתחנך בהוד השרון וסיים את לימודיו בבית ספר האקסטרני "רון". 
באוגוסט 1968 התגייס ליחידה ושרת כנהג בפלגת המפקדה. ב - 6.12.1986 יעקב נהרג בתאונת דרכים בצפון הארץ סמוך לצומת המוביל. 
 
 
עמנואל מורנו ז"ל - נולד ב- 17.6.1971 בצרפת. בגיל שנה עלה ארצה, גדל והתחנך בשכונת סנהדריה המורחבת בירושלים. בשנת 1990 התגייס ליחידה לצוותו של גיורא לוי. לאחר שעבר מספר הכשרות קשות ומורכבות שימש כקצין לוחם ביחידה. ב2001 חזר להמשך שירות ביחידה.
ב- 19.8.2006 נהרג עמנואל בפעילות מבצעית במהלך מלחמת לבנון השנייה.
 

 

 
 

דברים של משפחת עמית לזכרו של יקי:

 
ראשית ולפני הכל רוצה לומר כי כל המעמד הזה,
כל החום והאהבה שאנחנו מקבלים מהיחידה  מאוד מאוד מרגש אותי
ומקווה שאצליח ולו במעט להעביר תחושות, זכרונות והרבה תודה ...
אני עינת אחותו של יקי (יעקב ) עמית
התבקשתי לכתוב מילים לזכרו
מה מספרים על בחור שעדיין לא מלאו לו 19?
מה מספרים על בחור שרק התחיל לגדול ,שנלקח באביב נעוריו ?(ואין זו קלישאה)
מה  מספרים על בחור שאין לו עתיד
שלעולם לא יהפוך לגבר?
מה מספרים על נעורים שנקטעו באיבם?
יקי שלנו נולד בין פרחים (וגם זו אינה קלישאה) , אימי שחשה שהלידה קרבה
התחילה לצאת לכיוון הרכב שיקח אותה לבית היולדות
אבל יקי שכאילו וניבא את עתידו
כאילו וידע שאין לו יותר מידי זמן התעקש להגיח לאויר העולם מיד
וכך בינות פרחי כובע הנזיר בחצר ביתם של סבי וסבתי
הגיח ישירות לידי אבי/ו
הוא גדל והיה לילד שמח,שובב וטוב לב שתמיד עזר לכולם
(אם זה לשכנה להעלות את הסלים הביתה,אם זה לאבי שבתקופה מסויימת מכר פרחים
בסופי שבוע כדי להגדיל את הפרנסה,אם לי שבגרתי בשמירה על הילדים מידי פעם ואם בהתנדבות
במשמר האזרחי).
בחור חרוץ  מלא חדוות נעורים וצנוע.
יקי עשה קורס נהיגה על משאית טרום שרותו הצבאי
על השרות ביחידה אף אחד מאיתנו לא ידע ,אנחנו ידענו שיקי משרת בחיל מודיעין...
רק שהרכב עם הארון הגיע לחצר ביתנו כדי ללות את יקי בדרכו האחרונה ,
כשאבי ראה את הכומתות והנעליים האדומות – הבין היכן שרת.
אומרים שהזמן מרפא את הפצעים ,
אומרים שהחיים ממשיכים
כן!
אבל  רק למראית עין
יש את החיים שלפני
ויש את החיים שאחרי
החיים שבכל יום זוכרים, החיים שבכל יום מפנטזים מה היה יכול להיות
ואיך?
החיים שאיננו מעזים להעלות על דל שפתינו את צמד המילים  "זיכרונו לברכה"
כיוון שבכל רגע הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו.
 
תודה לכם חיילי היחידה לדורותיה
תודה לכם שאינכם שוכחים
שמרו על עצמכם
אוהבים
משפחת עמית
 
 
 
 

דברים לזכרו של זהר ליניק:

 
 
 
 

 

דברים לזכרו של עמנואל מורנו:

 
בשבוע וחצי האחרון הסתובבתי ברחבי הארץ בהרצאות לקראת יום הזיכרון.
הנושא המרכזי שלי היה השאלה הוותיקה, האם נכונה ההצמדה הזו של יום הזיכרון ליום העצמאות.
עוד כנערה כשהדיון הועלה בבית הספר אני הייתי מהמצדדים. מאלה שחשבו שזה מאוד משמעותי שיום הזיכרון יהיה צמוד ליום העצמאות. כדי שנדע ונזכור ונבין איזה זכות יש לנו בארץ הזו וכמה תודה אנחנו צריכים להגיד לכל החיילים שמסרו נפשם על הארץ.
ומה אני חושבת על זה היום כמשפחה שכולה?
שהמעבר הוא קשה מנשוא. זה משהו שהרגש לא יכול להכיל בבת אחת. אבל בקביעה הסופית אני חושבת  אותו דבר. ברור לי שיום הזיכרון ויום העצמאות זה זוגיות בלתי נפרדת. ולא רק שיום העצמאות לא יכול להגיע מבלי יום הזיכרון שלפניו. גם יום הזיכרון לא יכול להתקיים בלי יום העצמאות שבה אחריו.
זה הרי לא יום האזכרה הפרטי של חיל זה או אחר. זה יום זיכרון לאומי. זה יום שבא להזכיר לי משהו לפני שאני חוגגת יומולדת. להפגיש אותי עם השאלה העמוקה והחשובה. מה הארץ הזו בשבילי?
כשאמא שולחת את הבן שלה לצבא. היא יודעת שהיא שולחת אותו כי יש זמן שצריך לתת. לתת מהעצמי הפרטי שלי אל האומה שאני חי בה. אני בכל אופן מחנכת ככה את ילדי. לא לחפש מה אפשר לקבל אלא לחפש מה אפשר לתת.
ביום הזה אנחנו מנסים לגעת בזיכרון של אלה שאינם כאן איתנו. מנסים לחבק את המשפחות שכואבת וחיות את החוסר כל השנה. רוצים להתקרב קצת לגעת. אבל כמה שננסה אף פעם לא נבין מה זה כאב הורים על בנם. מה זה געגוע ילד לאביו. מה זה חוסר של חבר אמת. מה זה צורך בלתי ממומש באחי לשיתוף, לשיחה לעידוד. מה זה געגועי אשה לבעלה. יש כאבים שאין להם הבנה.
לזיכרון יש תפקיד משמעותי ועמוק. התורה מצווה עלינו לזכור. זכור את אשר עשה לך עמלק. זכר ליציאת מצריים. זכור את יום השבת לקודשו. יש דברים שאסור לנו לשכוח. הם המצפן הפנימי שלנו. ואם נזכור אותם אז גם בימים קשים ומעורפלים, והדור שלנו נמצא בימים כאלה. נדע את הכיוון.
התקופה הזו של ספירת העומר היא תמיד תקופה שדמותו של עמנואל עומדת חזק מול עיני. עמנואל היה נוהג לומר לי שמהזמן הזה הוא מקיש על כל המציאות. "תראי יצאנו ממצרים ועכשיו אנחנו בדרך לקבלת התורה. כל שנה אנחנו סופרים, אנחנו מתכוננים מחדש למעמד הזה. אני לומד מזה שלכל דבר בחיים אני צריך להתכונן. אי אפשר ליפול לאירוע צריך להתכונן אליו"  אלו דבריו. אני יודעת שבחיים הפשוטים שלנו בבית ניסינו תמיד ליישם את זה. אם זה בהכנות לחגים שיהיו לא רק באוכל וקניות אלא גם בלימוד והכנה רוחנית. וגם כאן ביחידה, בפאן המקצועי מבצעי. לנסות להגיע כמה שיותר מוכן מכל ההיבטים, כן וגם הרוחני. כדי לכסות את כל הדברים שאפשר לחשוב עליהם מראש.
ההבנה למה אני משרת את הארץ הזו הייתה מבוררת עד היסוד לעמנואל, ולכן גם בעתות משבר התשובה הייתה ברורה לו.
"למה אתה לא מחזיר את הדרגות והולך הביתה?" הוא נשאל על ידיד דוד שלי בתקופת הגרוש מגוש קטיף שאליו הוא התנגד בכל תוקף. והתשובה הייתה ברורה ומדויקת. "אני לא בצבא בשביל ראש ממשלה כזה או אחר, אני בצבא בשביל עם ישראל וארץ ישראל"
מה זה צמד המילים הללו עם ישראל וארץ ישראל?
המילים הללו הן המשמעות העמוקה של החיים שלנו כאן בארץ. להיות עם חופשי בארצנו. ככה אנחנו אומרים בשירת התקווה. עם חופשי.... חופשי ממה? מכל הגלויות שעברנו, מכל הנדודים. חופשיים מעבדות ומהצורך להתכופף להכפיף את חיינו לערכים שאינם תואמים לנו. ובארצנו זו ארץ ישראל. הארץ שהתגעגענו אליה שנים רבות כל כך. ומשהגענו והפרחנו אותה מחדש הכל היה ברור לנו ומאוחד בדעותינו. רק היום שהכל כבר פורח אז צריך לעשות ברור מחדש. מה היא ארצנו ולמה אנו חיים בה.
יש הרבה מטובי אנשינו שמסרו חייהם למען שאנו נחיה כאן איש תחת גפנו ותחת תאנתו. מבחינתי כשאני עומדת ביום הזיכרון אני מנסה להיזכר באמת הפנימית הישירה והפשוטה.
שאנחנו עם חופשי בארצנו . ואני רק רוצה שארצנו תיהיה יותר ויותר שלנו ושהחופש יהיה יותר ויותר אמיתי.
דמותו של עמנואל היא זו העומדת מול עיני עטופה כולה באהבה לעם ולארץ. ולא כמילים גבוהות ונשגבות אלא בחיי היום יום . בהקשבה לאחר גם אם דעותיו שונות משלי וביכולת לקבל ולאהוב אותו. ובחיבור העמוק אל העשייה למען הארץ, אל הרצון לתת מעצמי עוד כדי שיהיה כאן טוב יותר. וכל אחד צריך לתת במקומו ובתפקידו.
מאחלת לכולנו, גם משפחות השכול שנכנס ליום הזיכרון עם הרצון לשמוע את הלב החסר ואת פעולת חסרונו על עולמנו וחיינו בפרט ובכלל.
מאיה
 
חזרה לעמוד הקודם