טקס משתחררים ממילואים

 
לימור בקשה ממני לכתוב את הספד נעורינו.
והריני לפניכם שפל רוח, ברך וקומה מנסה לבטא במילים את מה שאני מאמין שיושב היום בלב כולנו, המשתחררים.
 
המילואים שזורים בחיי רבים במדינה שלנו כחלק בלתי נפרד מחיינו וחיי הסובבים אותנו.
אני זוכר שחזרתי מדרום אמריקה ובתוך כשבועיים, מגודל שיער, כבר קימבצתי תרגיל.
אני זוכר שנכשלתי בקורס באוניברסיטה כי ביליתי את 2 מועדי המבחן במילואים.
זוכר איך קבענו את קודי התרגיל לפי הסיפור מיץ פטל שבתי כ"כ אהבה.
זוכר את דרך החתחתים בה יצאתי וחזרתי מצו ה8 של חומת מגן לסקירת המערכות של בני הצעיר.
זוכר היטב איך כמעט פשטתי את הרגל אחרי מלחמת לבנון השניה.
זוכר איך יצאתי למילואים בג'נין כשאני יודע שאחזור לשיחה בה נספר לילדים שאנחנו מתגרשים.
אני זוכר את הפרפרים בבטן בתרגיל בפיקוד צפון מיד לאחר שהכרתי את בת זוגי הנוכחית.
אני יודע שהחבר מהמילואים הוא הדירקטור שאני רוצה לצידי בחברה החדשה שהקמנו.
בקיצור, מסלול חיים שלם שהמילואים שזורים בו כמובן מאליו.
 
השבוע בדקתי כמה ימי מילואים ביצעתי בסה"כ מאז השחרור מסדיר.
ובכן ידידי, הייתי קרוב לשנה ורבע במילואים.
חתיכת פרק זמן.  והשאלה הגדולה למה? מה הוא סוד המילואים? מה מביא אותנו לחזור לכאן כמו כלב מקשקש בזנב על אף הכל?
התשובה מורכבת ורבים וטובים נדרשו לה.
עם זאת, אני מאמין שעיקרי הדברים הם:
הצורך בשייכות, שמקבל כאן מעמד של קשר גנטי במושג dna יחידתי, ששמעתי רק כאן.  
הקשר לחברים שעברו איתי כ"כ הרבה מבחנים ואני סומך עליהם.
תחושת הנחיצות והצורך. אני נדרש. הצבא רוצה אותי, משמע אני שווה.
ובמקרה שלנו, שווה לא היה מספיק, רצינו תמיד להיות הכי שווים.

 
והיום, אנו נדרשים לוותר על כל הטוב הזה, כדי לרענן את השורות ולאפשר למקום שאנחנו כל כך קשורים אליו להיות באמת הכי שווה.
ברמה האישית, הרגשות מעורבים.
הרקמה החיה שנוצרה ב25 שנים מתקשה להינתק.  
יחד עם זאת, זה המצב, וכבוגרי היחידה שחרטו על דגלם את הבנת התמונה השלמה ושיקול הדעת בכל מצב, אנחנו מבינים שזה הצעד הנכון ליחידה וגם לנו.
כידוע, עם הdna לא מתווכחים.
 
אנחנו משאירים מאחורינו את הנשק עם השם, הקיטבג בכלוב, תיק החפק, תיקי המפות, וים של זיכרונות.
אנחנו  זוכרים את  את מי שהכרנו כאן ולא איתנו.
לכל אחד הפנים והשמות שנקשרו בדרכו.
אני חושב שראוי להזכיר הערב את עודד ראור ז"ל, בן דורנו, שכולנו זכינו להכיר בסדיר ובמילואים, ונדהמנו ממותו הפתאומי לפני מספר שבועות.
אנחנו נשארים עם החברים שרכשנו כאן לכל החיים, הזיכרונות הרבים, והגאווה הגדולה, שהיינו חלק מהיחידה.
 
אני רוצה להודות בשם כולנו למפקדי ומטה המילואים והסדיר לדורותיהם.
אני רוצה להודות באופן אישי לרונן שפירא שהיה מפקדנו במשך 19 שנים, וניווט אותנו בשום שכל בגאות ובשפל.
אני רוצה להודות ללימור שמלווה אותנו בערך מאז הסדיר.
ולבסוף. לאחל בהצלחה לכל מי שנשאר וצועד אל מזרח תיכון חדש מלא באיומים והזדמנויות.
בשם המשתחררים, בהצלחה לכולם.
 
חזרה לעמוד הקודם